<h1>המכתם</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה וכו'. פי' שהסכך כולו למעלה מעשרים אמה, שאילו היה מקצתו בתוך עשרים, הא אסיקנא [ב]מסכת עירובין [ג' ע"א] דכשרה, דחלל סוכה תנן וחלל מבוי תנן. וכשחללה עשרים וסככה כולו למעלה מעשרים פסולה. ותקונה כתקון קורה של מבוי, דאמרינן התם [ב' ע"א] (ממעט) [ימעט] כלומר ישפיל הסכך למטה או יגביה קרקעיתה בהנחת תבן או עפר, כדאיתא בגמרא [ד' ע"א]. ומפרש נמי בגמרא אמאי לא תני במתניתין תקנתא, כדתני גבי קורה של מבוי דאמר ימעט. ואמר משום דסוכה דאורייתא, וכי לא עבדה כתורה שייך למתני פסולה. אבל מבוי דרבנן, דמן התורה לא הוה צריך הכשר, ולהכי לא שייך למתני פסול, דמאן פסלה [הא] מדאורייתא כשר. ואע"ג דגבי נר חנוכה דהוי דרבנן תני [שבת כ"ב ע"א] נמי הדליקה למעלה מעשרים אמה פסולה, התם הוא משום דלית ליה תקנתא בהשפלה למטה, כיון דקיימא לן [שם כ"ג ע"א] דהדלקה עושה מצוה, אם הדליקה במקום פסול אין לה תקנה אלא במכבה ומדליקה, כדאמרינן [שם כ"ב ע"ב] גבי נר חנוכה שהדליקה [בפנים] והוציאה לחוץ. ועוד מפרש בגמרא טעמי אחריני.
ורבי יהודה מכשיר. לכאורה משמע בדיעבד הוא דמכשיר, אבל לכתחילה אפילו לרבי יהודה צריכה [להיות] בתוך עשרים. וא"ד דר' יהודה עיקר הכשירה קאמר דיהא למעלה מעשרים. וטעמא משום דר' יהודה דירת קבע (בעינא) [בעי] כר' יאשיה וב"ש ור"ג ור' אליעזר דאמרינן בגמרא [ז' ע"ב] דאוקי אשיטתייהו, ואינהו ודאי לכתחלה (בעינא) [בעו] דירת קבע.
ושאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. ובגמרא איכא (כ)דמפרש [ה' ע"א] טעמא דילפינן מכנפי הכרובים, (דמניה) [דמינייהו] עד הכפורת היו עשרה טפחים, וכתיב סוככים בכנפיהם, דקרי ליה סככה. ואיכא מאן דאמר [ה' ע"ב] דהלכה (היא) למשה מסיני [היא]. ושאין לה שלש דפנות. בגמרא [ו' ע"ב] אסמכוהי מקרא דבסכת בסכת בסוכות. ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. דבטל הצל במיעוט. דאמר קרא למען ידעו דורותיכם וכו'. פר"ש ז"ל שהוא חסר ו', קרי ביה דירתכם, אמרה תורה עשה סוכה שתהא דירתה ניכרת, שכשתהיה בתוכה (תפיל) [תכיר] מיד שאתה דר בסוכה, (וכשתהיה) [וכשיהיה] הסכוך למעלה מעשרים אמה אינו ניכר מיד שאתה דר בסוכה, דלא שלטא ביה עינא, שהאויר שבין האויר והסיכוך הוא מיד לנגד עיניו, ואין רואה הסכך לרוב גבהו, דהא אוקימנא לה [סוכה ב' ע"ב] בשאין הדפנות מגיעות לסכך. ואית דמפרשי לה מטעמיה דקרא, דכיון דמצות [סוכה] היא לזכרון הנס דכי בסוכות הושבתי, צריך שתהא עשויה בדרך שיראה מיד הסכוך ויזכור הנס. אמרה תורה צא מדירת קבע וכו'. כלומר צותה התורה לצאת אותן שבעה ימים מן הבית, שהיא דירת קבע, ולישב בסוכה, שהיא דירת ארעי, שאין צריך שתתקיים אלא שבעה ימים. ולאו למימרא דניבעי דוקא דירת ארעי, אלא ראויה לדירת ארעי. כדאמרינן בגמרא [סוכה ב' ע"א] אלא מעתה סכך שעל גבי מחיצות של ברזל הכי נמי דפסול, ומשני התם אפשר הכא לא אפשר.
ור' זירא אמר וכו' עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה. כלומר בצל סכוך למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סכוך אלא בצל דפנות. (לפי) [פירוש] מרוב גובה הדפנות נוגע צל(זו) כותל [זו] בצל זו, וצל הסכך אינו נופל תחתיו אלא רחוק ממנה. ולהכי פריך בגמרא אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים, שהם שני הרים גדולים (והגאי) [והגיא] ביניהם, שמרוב גבהן אין חמה יורדת ביניהם, שצל שניהם זה נוגע בזה, הכי נמי דלא הויא סוכה, כלומר וכן במה שדומה להם כגון חצר שכותליה זקופין וגבוהין מאד. תריץ התם דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה [הכא דל] צל דפנות ליכא צל סוכה. כלומר אפילו לא היה צל הדפנות אין צל הסיכוך נופל תחתיו אלא אילך ואילך מרוב גבהו.
וכתב הרב ז"ל בהלכות דמסתברא נמי דהלכתא כרבא, דבעינן סוכה דאפשר לה (למהני) [למהוי] דירת ארעי, ולעולם למעלה מעשרים אמה [ד]אי אפשר בכך פסולה, לא שנא דפנות מגיעות לסכך ולא שנא רויחא ארבע אמות. וכן דעת הר"ם [פ"ד מהלכ' סוכה ה"א] ז"ל. ועוד דסוגיין דלקמן דשמעתא דסוכה על גבי סוכה [ט' ע"ב] כותיה דרבא (שינא) [שייכא]. פי' דלא חזינן דאשכח שום התר בלמעלה מעשרים אמות לא בדפנות מגיעות לסכך ולא שנא ברויחא ארבע אמות. וכתב הרב רבינו זרחיה ז"ל דההיא לאו ראייה היא, דדילמא ר' ירמיה לישנא דמתניתין נקט ליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולא בעי לעיולי נפשיה בהדיא בפלוגתא. והראב"ד ז"ל כתב דאיכא חדא דמכרעא כרבא דאמ' פעמים ששתיהן כשרות כגון דתחתונה חמתה מרובה מצלתה ועליונה צלתה מרובה, וקיימא (לן) עליונה בתוך עשרים, וודאי בתוך עשרים דקרקע תחתונה קאמר, דהא מתכשרא בה התחתונה, וקתני סיפא פעמים ששתיהן פסולות וכו' וקיימא עליונה למעלה מעשרים, וודאי למעלה מעשרים מקרקע דתחתונה קאמר, דומיא דרישא, ואמאי מפסלא עליונה. אלא משום דהויא דירת קבע דגביהא כולי האי. ואית דאמרי דהא נמי לאו ראייה היא, דדילמא למעלה מעשרים דקרקע דעליונה קאמר, ולאו סיפא דומיא דרישא, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. מכל מקום ה"ר אברהם ב"ר דוד ז"ל והר"ז ז"ל גם כן (הסכיר) [הסכים] לפסוק כרבא. אך הרב בעל העיטור פסק (כרבא) [כרבה]. והרב בעל השלמה ז"ל נמי כתב אי לאו דמסתפינא מחבריא הוה אמרינן דסוגיין דבנה בה איצטבא שייכא (כררא) [כרבה] ודלא כרבא, דהא כי בנה איצטבא [ד' ע"א] או מיעטה בתבן או עפר מכל מקום הרי המחיצות למעלה מעשרים, ואי אפשר בלא דירת קבע. אבל לרבה ניחא, דהא שלטא בה עינא.
<h2>דף ד.</h2>
תבן ואין עתיד לפנותו (וניכר) [ועפר] סתם מחלוקת ר' יוסי ורבנן. דלר' יוסי בטל ולרבנן לא בטל אלא אם כן בטלו. והאי דנקט עפר סתם, להודיעך כחו דר' יוסי דאפילו עפר סתם בטל, אבל לרבנן אינו בטל אא"כ ביטלו, אפילו עפר ואין עתיד לפנותו, כ"כ בעל השלמה ז"ל. והר"ם ז"ל לא ביאר דאינו בטל אלא בעפר סתם, אבל לא בעפר ואין עתיד לפנותו. ושלשה ענינים הם. בטל, ואין עתיד לפנותו, וסתם. בטל, הוא שפירש שמבטלו שם. אין עתיד לפנותו, (ו)הוא שלא ביטלו (ובפירש) [בפירוש], אלא שהקצהו למלאכה (אלא) [או] לדבר אחר ידוע שלא יצטרך לו עד אחר החג. סתם, הוא שאין יודע מה יעשה בו, ואם יצטרך לו קודם החג אם לאו. והיינו דנקט תבן ואין עתיד לפנותו ועפר סתם, דאילו עפר ואין עתיד לפנותו קרוב לביטול יותר מן התבן. ותבן סתם נמי אין קרוב לביטול כמו עפר סתם.
והוצין יורדין לתוך עשרים אם צלתה מרובה מחמתה, כלומר שההוצין מרובים שם, שאפילו בלא שאר הסכוך תהא צלתה מרובה מחמתה כשרה, דחשבינן ליה לסיכוך כאילו הוא עבה מלמעלה עד (מ)למטה לסוף ראשי ההוצין. ולפיכך כשרה אעפ"י שמקצתה למעלה מעשרים אמה, דחלל סוכה תנן וחלל מבוי תנן. ואם לאו. דאין ההוצין כל כך מרובין שתהא צלתה מרובה בהן לבד פסולה. וכי תימא קשיא ההיא דריש מסכת עירבין [ג' ע"א], דאסיקנא דאם מקצת סיכוך למעלה מעשרים ומקצתו למטה כשרה, ואפילו אי קלשת ליה למה שהוא למעלה מעשרים תהא [כשרה] במה שלמטה חמתה מרובה, ואם כן אמאי בעינן הכא שיהו ההוצין שלמטה צלתה מרובה מחמתה. יש לומר דהכא איירי שהקורות שהסכוך מונח עליהן הן למעלה וההוצין תלויין ויורדין למטה. וכיון דעיקרו של סיכוך הוא למעלה מעשרים, בדין הוא שיצטרך שיהו ההוצין שלמטה לבדן צלתן מרובה. דאי לאו הכי שדינא ליה בתר עיקרו שהוא למעלה. אבל התם שעיקר הסכוך וקורותיו שהוא מונח עליהן הן למטה אלא שהעצים מתעבים והולכין למעלה ולפיכך כשרה אפילו אי קלשת ליה, למה שהוא למעלה מעשרים הוי חמתה מרובה מצלתו, דשדינא ליה נמי כוליה בתר עיקרו. וכי תימא מכל מקום כיון דאי קלשת ליה הוי חמתו דשדינן ליה כולה בתר עיקרו, מרובה, אמאי כשרה, הא קמצטרף סכך פסול דלמעלה עם סכך כשר דלמטה. איכא למימר כיון דחלל סוכה תנן, והחלל אינו עשרים אמה, אינו סכך פסול. אי נמי כיון דאין פסולה אלא מחמת גבהותו לא מקרי סכך פסול, ואין כאן צירוף, וכן כתב הרב בעל השלמה ז"ל. היתה גבוהה עשרה והוצין יורדין לתוך עשרה וכו'. לכאורה משמע דאפילו אותן ההוצין חמתה מרובה פסולה. אך לפי לשון הר"ם [פ"ה מהלכ' סוכה ה"ב] ז"ל משמע דלכתחילה הוא דאסור, אבל פסול ליכא.
ובנה בה איצטבא אם יש בה הכשר סוכה שבעה טפחים כשרה. פירש ר' שלמה ז"ל כשרה כל הסוכה ואפילו מאיצטבא ואילך, דהוה ליה (פסול) [פסל] היוצא מן הסוכה. והרב בעל השלמה ז"ל כתב דחוץ לאיצטבא פסולה, דלא דמי לפס(ו)ל היוצא מן הסוכה, דשאני התם כיון דממשכה חד דופן בהדה הויא לה כמאן דממשכן אחרנייתא, אבל בסכך פסול לא אמרינן הכי, דהא השאר הוי סכך פסול ופוסל בארבעה.
היתה גבוהה מעשרים ובנה בה איצטבא באמצעיתה וכו'. אמרינן נמי דופן עקומה מכל צד. ואיכא מאן דאמר דכל הנך דמכשרינן באיצטבא משום דופן עקומה דוקא בשאין האצטבא גבוהה עשרה, דאי הות אצטבא גבוהה עשרה רשות בפני עצמה היא, ולא אגיד דופן לגבה למימר דופן עקומה. והיינו דלא סברי בה למימר גוד אסיק מחיצתה, כדחזינן בגמרא דסברי למימר לקמן [ד' ע"ב] בעמוד גבוה עשרה. מיהו אין זה דעת הרש"י ז"ל, דהא גבי ההיא דהיתה גבוהה מעשרים ובנה בה עמוד גבוה עשרה ויש בו הכשר סוכה דסבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתה, ופירש רש"י ז"ל וכן נמי הב"ה [ר"ת הרב בעל העיטור] דאותו עמוד רחוק מן הכותל ארבע אמות דלא מצינן למימר דופן עקומה, ומשום הכי בעא לאכשורי בגוד אסיק. והאי דלא סבר למימר נמי באצטבא דנכשרה בגוד אסיק, איכא למימר משום דלאצטבא לית לה צורת מחיצה עולה כלפי מעלה כלל, (דכי מה) [דנימא] בה גוד אסיק, אבל בעמוד אית לה. אבל לסברא קמיתא דכתבינן, ההיא דעמוד אפילו סמוך לכותל פחות מארבע אמות קאמר, ואפילו הכי כיון דגבוהה עשרה לא שייך למימר ביה דופן עקומה. והר"ם ז"ל [פ"ד מהל' סוכה הי"ד] נמי הביא הא דעמוד דפסולה, ולא מפליג בין קרוב לכותל בין רחוק. וכתב הרב בעל השלמה ז"ל דכל הנך מיעוטין דחלל הסוכה בין דאיצטבא בין דתבן בין דעפר בכולם כשרה אע"פ שאינו עושה שום מעשה אחר כן בסכך, וליכא משום תעשה ולא מן העשוי, דליצטריך נענוע כמו באילן או גפן ודלעת בשקצצן כדלקמן [י"א ע"א]. דהכא כיון שעושה מעשה להכשיר הסכך אין בה עוד משום תעשה ולא מן העשוי. וכן אם היה בה סכך פסול בארבעה ומיעטו בקנים, אע"פ שלא עשה מעשה בסכך כשר (מעשה בסכך), הרי עשה מעשה להכשיר הסכך וכשרה. ולפי דעת זה יש לומר דאותן בני אדם שעושין סוכה בעליות תחת גג הבית שמפקפקין ומגלין אותו, ופעמים שעושין בה [סוכה] ואינן מגלין ואינן מפקפקין את הגג שלמעלה ואין מסירין את הרעפים עד אחר עשיית כל הסוכה מלמטה, שנמצאת אותה הסוכה נעשית בפסול בתוך הבית, אעפ"כ א"צ לנענע הסכוך אחר גלוי הגג, ומשום דפקפוק הדפים שקורין לט"ש והסרת הרעפים הוא המעשה להכשיר הסיכוך הנעשה בפסול קודם לכן. ואין בה משום תעשה ולא מן העשוי, דכי אמרינן דצריך לנענע, הני מילי כשהפסול היה בסכך עצמו, כגון אילן או גפן או דלעת קודם שקצצן, התם הוא דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן וצריך לנענע, אבל הכא הרי לא היה הפסול מחמת עצמו של סכך, דומיא דהנך דגבוהה למעלה מעשרים ובנה בה איצטבא או מיעטה בתבן או בעפר.
היתה פחותה מעשרה וחקק בה כדי להשלימה לעשרה אם יש משפת חקק וכו'. והא נמי אוקים הרי"ף ז"ל כגון שיש בתוך החקק שבעה טפחים שיעור הסוכה, ואי לא לא, כדבעינן באיצטבא. ויש שאומרים דכיון דבעינן דיהא פחות משלשה סמוך לדופן דהוי כלבוד אפילו אין בחקק לבדו שיעור סוכה כשרה. ואפילו מאן דאמר דבעינן בתוך החקק שיעור סוכה, מודה דכשרה אפילו חוץ לחקק באותו פחות משלשה, דכלבוד דמי. ובגמרא [ד' ע"ב] בעינן מאי שנא גבי איצטבא דסגי בפחות מארבע אמות סמוך לכותל [ומאי שנא] דגבי חקק בעינן פחות משלשה. ותריץ התם (דאייתינ') [דאיתיה] לדופן אמרינן דופן עקומה, פי' כיון דגביהה [עשרה] דופן מעליא הוא ושייך בה דין דופן עקומה, אבל הכא ליתא לדופן, [ד]כיון דלא גביהה עשרה לא שמיה דופן, ולא שייך ביה דין דופן [עקומה]. ואיכא דמקשו מאי שנא הכא דבעינן חקק פחות משלשה סמוך לדופן והתם גבי שבת [שבת ז' ע"ב] אמרינן בית שאין תוכו עשרה וקרוייו משלימין לעשרה, בתוכו אין מטלטלין אלא בארבע אמות, ואמר אביי דאם חקק בו ארבעה על ארבעה מותר לטלטל בתוכו ואע"פ שמשפת חקק ולכותל איכא יותר משלשה. ויש לומר דשאני גבי שבת דלא קפדינן אלא אמקום ארבעה וגבוה עשרה, וכיון דחקק בו ארבעה על ארבעה ומקרקע החקק ועד הגג גבוה עשרה (הנה) [הוה] ליה בתוך החקק רשות היחיד גמורה, ולא איכפת ליה בריחוק המחיצות.
<h2>דף ז.</h2>
אמר רבא אינה ניתרת אלא בצורת הפתח. פרש"י ז"ל אינה ניתרת בטפח שוחק אלא אם כן בעושה ממנו צורת הפתח, כגון ששים קנה של חצי טפח מכאן וקנה של חצי טפח מכאן וקנה על גביהן. ולישנא אחרינא וניתרת נמי בצורת הפתח פירש אפילו בקנה משהו מכאן וקנה משהו מכאן וקנה על גביהן. ולא מחוור פרש"י ז"ל לרב בעל השלמה ללישנא קמא, כיון שהטפח הוא חלוק מה מועיל יותר מקנה. ומפרש הכי, אינה ניתרת אלא בצורת הפתח, כלומר שישים טפח שוחק פחות משלשה סמוך לדופן, ובאותו צד עצמו יעמיד קנה אחד וקנה על גביהן. והריא"ף ז"ל פירש בע"א כמו שכתוב בהלכות. וכתב הרב בעל השלמה ז"ל דוקא בהא דשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח הוא דבעינן צורת פתח, אבל סוכה העשויה כמבוי דבעינן פס ארבעה שיעמיד בפחות משלשה סמוך לדופן לא בעיא צורת פתח, כיון דהוא דופן שלישית כשיעור הכשירה, דלא גרעא מקנים היוצאים (לפני) [לפנים מן] הסוכה ומשכא ואזלא חד דופן (בהדא) [בהדייהו] דאמרינן בשלהי פרקין [י"ט ע"א] דכשרה. ומיהו הר"ם [פ"ד מהלכ' סוכה ה"ג] ז"ל בעי נמי בסוכה העשויה כמבוי צורת פתח. מכל מקום סוכה של שלש דפנות מעליתא לא בעיא צורת פתח, וכל שכן כי אית ליה ארבע מחיצות. והאי דנהגו למיעבד צורת פתח אפילו לסוכה של ארבע מחיצות אינו אלא לנוי בעלמא.
והא דאמרינן בגמרא גבי שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח דאמר רבא וכן לשבת. כלומר לשבת דסוכה, דמגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת. יש תמיהין על הריא"ף ז"ל דלא פסקה, דהא אסיקנא בגמרא דאפילו מקילתא לחמירתא אמרינן מגו. וכתב הרב בעל ההשלמה ז"ל דנראה לו טעם הרב שלא כתבה, משום דאסיקנא ואינה ניתרת אלא בצורת הפתח, הילכך אי רבא דקאמר וכן לשבת לא קאמר אלא למהוי כרשות היחיד דאורייתא למיפטר המטלטל בתוכו או המטלטל מביתו לתוכה למה לי מגו, והא כיון דאיכא צורת פתח דופן הוא חשוב, ואיכא שלש מחיצות וקיימא לן [שבת ו' ע"א] דשלש מחיצות דאורייתא, ובלא מגו נמי בכל שבת דעלמא הוי רשות היחיד מדאורייתא למיפטר המטלטל מרשות היחיד לתוכה. ואי מדרבנן קאמר למישרי לכתחילה לטלטל בתוכה בשבת דסוכה, אמאי, והא כי חשבינן ליה לטפח שוחק ולצורת פתח כדופן, אפילו הכי ליכא אלא שלש מחיצות, וודאי לא מישתרי בשבת אלא בפס ארבעה בדופן רביעי או משהו מכאן ומשהו מכאן, כדאיתא בעירובין בפרקא קמא [י"ב ע"א]. ומיהו יש מפרשים דאותו צורת פתח דקאמרינן דצריכא עבידנא ליה בדופן רביעית וטפח שוחק בדופן שלישית, ואישתכח דאיכא שלש מחיצות ועוד טפח שוחק בדופן רביעית. ולהאי (פירש) [פירושא] מצינא למימר דכי אמר רבא וכן לשבת, למישרי לטלטל לכתחילה קאמר. ואע"ג דבשבת דעלמא בעינן פס ד' או משהו מכאן ומשהו מכאן ברוח רביעית, הכא סגי בטפח שוחק משום מגו. וזה הפירוש אינו נכון בעיניו, אלא כפירושא קמא שהכל נעשה בדופן שלישית. ולפיכך הדין עם הרב שלא כתבה.
<h2>דף ז:</h2>
סכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשרה. פי' כשרה לשבת דסוכה בלבד, דמגו דהויא לחי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה. ואיכא למיבעי האי מבוי היכי דמי, אי במבוי מפולש הא ליתיה ללחי דופן לשבת דשלש מחיצות בעינן, ואי למבוי דשלש מחיצות למה לי מגו, אפילו בלא מיגו ובלא שום לחי סוכה מעליתא היא בג' דפנות, ופרש"י ז"ל דבמבוי מפולש קאמר, וכי אמר דלחי הוי דופן לשבת לחומרא קאמר, לחייב (הזורה) [הזורק] מרשות הרבים לתוכו. אך הרב ר' יהונתן ז"ל פירש דבמבוי של שלש מחיצות קאמר, וכגון שלא סיכך על כל אורך המבוי, אלא על ראשו החיצון שבו הלחי מונח, והרחיק את הסיכוך מן הדופן האמצעי של מבוי, שאין אותו דופן מועיל לסוכה כלל, ונמצא שאין לאותה סוכה אלא שתי מחיצות זו כנגד זו, דהיא סוכה העשויה כמבוי, דאמר לעיל דבעיא פס ארבעה. וקמ"ל דבשבת דסוכה סגי ליה באותו לחי אע"פ ששיעורו אינו אלא כחוט הסרבל, דמגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה. אבל לא אמר סיכך על גבי מבוי שיש לו קורה, דהא קיימא לן [ערובין ה' ע"א] דקורה משום היכר הוא ולא משום מחיצה, ולא שייך למימר בה מגו דהוי דופן לשבת דהא לאו לדופן הוא.
סיכך ע"ג פסי ביראות כשרה. פי' לשבת דסוכה לחוד, דמגו (דהוו) [דהוי] דופן לשבת הוי דופן לסוכה. ויש תימה על (הראב"ד) [הריא"ף] ז"ל למה ליה לאיתויה להא, (בהא) [דהא] קיימא לן [ערובין כ' ע"ב] לא הותרו פסי ביראות אלא לענין עולי רגלים בלבד, והאידנא ליכא. ואיכא מאן דאמר דהשתא נמי היכא דשכיחי מתיבתא בארץ ישראל יהיו מותרין בפסי ביראות, דגרסינן בעירובין [כ"א ע"א] אין פסי ביראות לא בבבל ולא בארץ ישראל, בבבל לא משום דשכיחי מיא, בארץ ישראל לא משום דלא שכיחי מתיבתא, משמע דבארץ ישראל אפילו בזמן הזה היכא דשכיחי מתיבתא עושין.
ר' ור' יאשיה ורבן גמליאל כולהו ס"ל דירת קבע בעינן. מכאן סמכו לומר דר' יהודה דמכשר במתניתין בסוכה שלמעלה מעשרים, לעיקר הכשירה קאמר דהוי בהכי, משום דבעינן דירת קבע, מדקא(מר) מוקים לרבי יהודה בשיטתייהו דהנך דבעינן הכי לכתחילה. וכתב הרב ז"ל דאע"ג דכל כה"ג שיטה הוא, הכא הא איכא תרתי דהוו הלכתא. ותפס עליו הרב רבינו זרחיה ז"ל במאי דקאמר דלא משום דסברי רבנן דירת קבע בעינן, אלא דסברי דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמו. והיא הנותנת [מה] טעם שפועי אהלים לאו כאהלים דמו (אלא) משום דדירת קבע [בעינן וכה"ג לאו דירת קבע] הוא. וכן ההיא דמי שהיה ראשו ורובו בסוכה דקאמר הרב דטעמא דב"ש משום גזירה שמא ימשך אחר שלחנו, הא ליתא אלא בסוכה גדולה דאיכא שלחנו בתוך הבית, אבל בסוכה קטנה ודאי טעמייהו משום דירת ארעי, (אלא) [ולא] איירי [ב]שלחנו בתוך הבית שימשך (אחריה) [אחריו], ובהדיא אמר בגמרא לעיל דבתרתי פליגי בסוכה גדולה ובסוכה קטנה, ולא איפסיק הילכתא כלל כב"ש אלא בסוכה קטנה, כדקאמ' רב ושמואל הילכתא צריכא שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו ושלחנו, והכי סוגיין בכולה מסכתין שיעור סוכה קטנה שבעה טפחים כשרה במחזקת ראשו ורובו בלבד, ולית הילכתא כותייהו [דב"ה] בהא, אבל בסוכה גדולה ודאי הילכתא כותייהו. וכן דעת הרב בעל השלמה ז"ל.
וסוכה עגולה כתב הרב שצריך בהקיפה שבסר (טפחים) [אמות] נכי חומשא. וזה תימה גדול, שזה השיעור לא נאמר בגמרא אלא לדעת רבי דסבר דשיעור סוכה ארבע אמות, ורבוע של ארבעה על ארבעה הוא שצריך ההקף שעליו שיבסר נכי חומשא, אבל לדידן דקיימא לן [ג' ע"א] שיעור סוכה שבעה טפחים על שבעה טפחים בהקף פחות מזה סגיא. וכן הר"ם ז"ל [פ"ד מהלכ' סוכה ה"ז] לא אמר אלא שיהא בהקף כדי לרבע שבעה על שבעה טפחים.
<h2>דף ח:</h2>
(ותו הוי) [ותיהוי] חצונה כבית שער לפנימית. קשיא דהכא משמע דבית שער חייב במזוזה, ובריש פרק קמא דיומא [י"א ע"ב] אמרינן דבית שער פטור מן המזוזה. ויש לומר דבית שער דחצר היא דפטורה מן המזוזה אבל בית שער דבית חייב. והיינו דפריך הכא כיון דאמרת דפנימית דינה כבית לכל דבר תיהוי חיצונה לגבה כבית שער דבית וליחייב במזוזה. ומשני משום דלא קביעא. פירוש לא קביעא לא הפנימית ולא החיצונה. ולפיכך לא חשבינן פנימית כולי האי דתיהוי שער דידה כבית שער דבית ולא תתחייב במזוזה.
<h2>דף ט.</h2>
סוכה ישנה. פירוש שלא נעשית לשום מצוה, אע"פ שנעשית לצל. ב"ש פוסלין. כדמפרש בגמרא דקסברי דסוכה עשויה לשם חג בעינן. ובית הלל מכשירין. כיון דנעשית לצל. ואיזו היא סוכה ישנה, שב"ש פוסלין. כל שנעשית קודם לחג שלשים יום, דבסתמא לא נעשית לשם חג. ואם נעשית לשם חג אפילו מתחילת השנה כשרה אפילו לבית שמאי. ואית דמפרשי איזו היא [י]שנה דמכשרי בית הלל כל שנעשית קודם לחג שלשים יום, ותו לא, שאם נעשית קודם לכן אפילו לבית הלל פסולה. ואמרינן בירושלמי [פ"א ה"ב] דאפילו לבית הלל דמכשרי צריך לחדש בה דבר לשם מצוה. ובגמרא מפרש אמאי לא בעו בית הלל בסוכה שתהא עשויה לשמה משום דכתיב תעשה לך, כי היכי דבעינן בציצית (עשויה) [עשייה] לשמה משום דכתיב גדילים תעשה לך.
<h2>דף ט:</h2>
העושה סוכתו תחת אילן כאילו עשאה וכו'. כלומר שאין לה שום צד הכשר לא בחבט' ולא במידי אחרינא. דאוקימנא לן באילן שצלתו מרובה מחמתו, אבל באילן שחמתו מרובה כשרה, אפילו אין צל הסוכה מרובה אלא ע"י צירוף צלו של אילן, כך דעת רש"י ז"ל. והיינו דפריך והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, כלומר כיון דאמרינן דכשרה בשצלתה מרובה עם צירוף צל האילן, והאילן סכך פסול הוא, ואינו בטל אפילו סכך כשר רבה עליו, כיון דאינו מעורב עמו. ומשני בשחבטן, פירוש לשון חבוט רמי [כ"ב ע"ב], כלומר שהשפיל ענפי האילן ועירבן עם הסכך הכשר. וכיון דמעורב עמו בטל ברוב, ככל איסור המעורב עם ההתר. כך פירש רש"י ז"ל. וקשיא דבעלמא אמרינן דאיסור מחובר לא בטיל, דתנן במסכת ערלה [פ"א מ"ו] נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקוט, ואם לקט יעלה באחד [ו]מאתים. אלמא טעמא דלקט, אבל במחובר לא בטלה. ואיכא למימר דשאני התם שאותה נטיעה של ערלה עומדת בפני עצמה, ואינה מעורבת עם הזקנות אלא שאינה ניכרת, ודבר חשוב הוא ולא בטל, אבל הכא הרי השפיל ענפי האילן ועירבן עם הסכך הכשר. ועוד קשיא להאי פירושא דאתי עלה משום ביטול, דהא קיימא לן דאין מבטלין איסור לכתחילה אפילו (בעצם) [בעצים], כדאמרינן בפרק (כתה) [ביצה] [ד' ע"ב] עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. ופריך והא אין מבטלין איסור לכתחילה וכו' כדאיתא התם. והכא קאמרינן דמבטלין לכתחילה. דאע"ג דתני לשון חבטן, דמשמע דיעבד, הא אסיקנא הכא בהדיא דלאו דווקא חבטן בדיעבד אלא אפילו לכתחילה נמי שרי. ומשום האי קושיא יש מפרשים לשון הגמרא כך. אי מהתם הוה אמינא דיעבד אבל לכתחילה לא קמ"ל, פירשו המפרשים דיעבד, היכא דאכל או ישן באותה סוכה דחבטן הוא דיצא בדיעבד, אבל לכתחילה לא נישרי ליה למיכל בה או לישן קמ"ל. אבל לא קאמר קמ"ל דלכתחילה יהא חובטן, משום דאין מבטלין איסור לכתחילה. וכל זה לדעת הרב רבינו שלמה יצחקי ז"ל. אבל לדעת הרב בעל ההשלמה ז"ל לא קשיא מידי, דקסבר דלעולם אין הסוכה כשרה תחת האילן אפילו כשחמתה מרובה מצלתה, אלא אם כן היתה הסוכה צלתה מרובה מחמתה בסכך כשר שלה בלא צירוף צל האילן כלל. ומאי דקא פריך בגמרא והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, הכי קאמר ניחוש שמא זה האיש לא ישגיח אלא על הסוכה שתהא לה צל מרובה על חמתה ולא יתן דעתו להרבות בה סכך כשר עד שתהא צלתה מרובה בסכך כשר לבדו, אלא יספיק לו אם יראה צלתה מרובה עם צירוף האילן שהוא סכך פסול. ומשני בשחבטן, מלשון תחבוט זיתיך [דברים כ"ד], כלומר שחבט ענפי האילן והשיר עליו. וכיון שטורח לעשות זה גלה דעתו שאין נוח לו בצל האילן ומרבה בסכך הכשר עד שתהא צלתה מרובה בסכך כשר לבדו. ולזה הפירוש לא קשיא מאי דאקשינן לפירוש רש"י ז"ל. ואפילו תפרש חבטן כפירוש רש"י ז"ל לשון עירוב וביטול לא קשיא ההיא דאין מבטלין איסור לכתחילה, דכיון שהסכך כשר רבה עליו עד שבו לבדו תהא צלתה מרובה אין האיסור מעלה ולא מוריד, וכמי שאינו כלל הוא. והרב בעל המאור ז"ל פירש והא קא מצטרף סכך פסול וכו', כלומר כיון שנתן שם מעט סכך כשר מצטרף עם האילן שרבה עליו, והרי הוא בשעת שנתרבה צלתה יותר מחמתה נתרבה בפסול, והרי הוא כאילו כולו פסול. ואע"פ שבסוף נתרבה הסכך [הכשר], מכל מקום הרי נצטרף באיסור בתחילה. ומשני בשחבטן, פי' שהשיר ענפי האילן וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצל האילן. והקשה זה הרב על פירוש רבינו שלמה בחבטן שאי אפשר לפרשו לשון השפלה כענין חבוט רמי, דהא חזינן בגמרא נמי גבי ההיא [י"א ע"א] דהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וסכך על גבן, דפריך והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, ומוקים לה בשחבטן. והתם מאי השפלה איכא, אדרבה אם הוא רוצה (לעכב) [לערב] סכך הפסול עם הסכך הכשר יצטרך להגביה הגפן והדלעת למעלה, שהרי סכך על גבן. משום הכי מפרש איהו חבטן כדכתיבנא. כללא דמילתא, לדעת הרב בעל השלמה ז"ל דאילן שצלתו מרובה מחמתו המסכך תחתיו או עליו סוכתו פסולה אפילו היה הסכך הכשר רבה עליו, ואפילו חבטן, ואפילו היתה צל הסוכה מרובה מחמתה בלא צל האילן כלל, וליכא שום צד התר לאכשורה. אבל באילן שחמתו מרובה, וסכך כשר רבה עליו, וחבטו, בכי האי גונא כשרה אפילו לכתחילה בין שהסיכוך תחת האילן בין על האילן, ובלבד שתהא צלתה מרובה מחמתה בלא צירוף צל האילן. כלל זה לדעת הרב, אבל לדעת רש"י ז"ל אפי' אין צלתה מרובה אלא עם צרוף האילן כיון דחבטן כדכתיבנא. ועוד הוסיף בזה הר"ז ז"ל ואמר דכל זה הוא כשהאילן קדם לסוכה, אבל מי שנעשה לכתחילה כשרה ואחר כך הדלה עליה גפן או דלעת או אילן או שאר סכך פסול, בין שהדלהו למעלה מן הסכוך או למטה, אם היה אותו הגפן או הדלעת או הסכך פסול חמתו מרובה מצלתו כשרה, ואפילו בלא חבטה, דהא לא שייך בהא דליצטריף בהא סכך פסול בהדי סכך כשר, דהא נעשית בתחילה בכשרות בלא שום צירוף סכך פסול. אבל אם היה הגפן או הדלעת או הסכך פסול צלתו מרובה מחמתו פסולה, ואין קדימת הסכך כשר מועיל לה. ובזה חלק על הרב רבינו תם [שכתב] שאם נעשית מתחילה כהלכתה שוב לא תפסל בסכך פסול שהדלה עליה או תחתיה. ועל זה הקשה עליו הרב רבינו זרחיה ז"ל מהא דתניא [ט' ע"ב] בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת האילן, קתני תחת האילן דומיא דסוכה תחת הסוכה, מה סוכה תחת הסוכה תחתונה קדמה לעליונה שכך דרך בנין, אף סוכה תחת האילן, וקתני פסולה. ועוד ראייה אחרת דאם איתא דתחתונה לא מיפסלא היכא דקדמה עשייתה בהכשר לא הוה מישתמיט ר' ירמיה מלאשמועינן פעמים שהתחתונה כשרה ועליונה כשרה כגון דקדמה תחתונה לעליונה. ובהא הוה אשמעינן טפי. ומדלא אייתי (שמא) [ש"מ] דודאי מיפסלא. ומיהו ההוא דמנימין עבדיה דרב אשי [י' ע"ב] הויא קצת ראייה לדעת ר"ת דאמר שקלה דלא לימרו וכו', מכלל דלא מיפסלא, ומשום דלא לימרו לחוד הוא דאמר ליה דלישקלה. ועוד דהא נמי לא אמר ליה אלא לכי יבשה, מכלל דלא מיפסלא כלל. ואפשר לומר דכיון דההיא שעתא לא בעו למיכל בסוכה ולא לישן בה לא הוו חיישינן אלא משום מראית העין. והשתא יש לומר באלו שמסככין תחת הגגין אחר שמסירין את הרעפים, שצריך להזהיר שיגלו עד שיהא שם החמה מרובה מן הצל. שאם לא יעשו כן אי אפשר לעשות תחתיו סוכה כשרה, כמו שכתבנו בתחת אילן שצלתו מרובה מחמתו שאין לו צד הכשר. ואם הסכך שעושין שם תחת קורות הגג (ו)מופלג מהן צריכין להזהר שיהא צל אותו הסכך הכשר מרובה מחמתו בלא שום צרוף (של) [צל] קורות הגג שהן סכך פסול, מפני שהם קבועים שם לבית לא לשם סוכה. וזה מבואר לדעת הרב בעל השלמה ז"ל שכתבנו שמצריך שתהא צל הסכך הכשר מרובה מלבד צל האילן. ואפילו לדעת רש"י ז"ל שמכשיר אפילו עם צרוף צל האילן, הני מילי בשחבטן לפי פירושו שיתערב הסכך הפסול בין הכשר ויבטל ברוב, אבל הכא הרי אינו מעורב בו. ויותר יש לחוש לפי דעת הרב רבינו זרחיה ז"ל שאם נשאר שם צל רב מקורות הגג אע"פ שהחמה מרובה הרי כיון שהניח בו מעט סכך כשר מצטרף עם צל הקורה שהוא פסול, ונמצא שנתרבה צלתה בפסול, כמו שפי' גבי והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. לפיכך לדעת זה צריך להזהר לגלות הרבה ולהסיר כל מה שיוכל מן הלט"ש וממה שנותן שם צל פסול, כדי שידמה לחבטן שהוא השרת ענפי [האילן] וגלוי הדעת דלא ניחא ליה בצל האילן. וכל זה הוא כשהסכך תחת קורות הגג והסכוך מופלג מהם. אך אם הוא מסכך בין קורות הגג או בין הלט"ש, הוא כמו [ט"ו ע"א] המקרה סוכתו בשפודים או בארוכות המטה, ומניח ריוח ביניהם יותר מכמותם, כדי שיהא מעדיף הסכך הכשר על הפסול, או שיתן את הסכך הכשר מושלך על האויר ועל רוחב הקורות, כדאמרינן לקמן אם היו נתונים שתי נותנן ערב. ואפילו לדעת הרב רבינו זרחיה ז"ל דכתב גבה דההיא, דלא צריכי הנהו תירוצי אליבא דהילכתא דקיימא פרוץ כעומד מותר, אפילו הכי שפיר למיעבד הכי לכתחילה לאפוקי נפשיה מפלוגתא. עוד מצאתי בשם הראב"ד ז"ל שפירש והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דזימנין דהוי ארבעה טפחים צל האילן בבת אחת, שהן שיעור סכך פסול שפוסל בסוכה קטנה, דאפילו הוי בה ששה טפחים סכך כשר לא כלום הוא עד דהויא שבעה טפחים סכך כשר. אמר רב פפא בשחבטן. פירוש שחבטן לעלין ונשארו הבדים ריקניות, שאין עוד באילן צל ארבעה טפחים בבת אחת, ונכנס הסכך כשר בין הבדים, וכי הוי הסכך כשר מרובה על הבדים כשרה.
<h2>דף י.</h2>
בהא דאמרינן כמה יהא בין סוכה לסוכה פסק (הר"ז) [הרב] ז"ל כרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמר' (מילתא מצי) דארבעה טפחים, דהוי שיעור מקום. ועוד דהא מימרא שייכא במימרא דנויי סוכה המופלגים ממנה ארבעה טפחים, דקיימא לן כותייהו, דאמרינן בארבעה. והר"ם [פ"ה מהלכ' סוכה הכ"ג] ז"ל פסק כשמואל דאמר עשרה טפחים.
פירס עליה סדין מפני החמה. פירש רש"י ז"ל מפני החמה שלא תכנס שם ולא תצער אותו, אבל צלתה היא מרובה. או תחתיה מפני הנשר. פירוש עלי ענפי הסיכוך שנופלות בקערה ויש לו מיאוס וצער בזה. ואע"פ שצלתה מרובה גלי דעתיה דכעין סכך הוא עושה מן הסדין, והוא דבר המקבל טומאה. ולדעת ר"ת ז"ל מפרשינן פירס עליה סדין מפני החמה שהיתה מרובה, או תחתיה מפני הנשר שהיה הסיכוך מתחסר ומתמעט צלתה, פסולה דסכך ממש עושה מהן. ולדעת הרב רבינו זרחיה פסולה נמי אפילו עדיין היתה צלתה מרובה בלא הסדין, כיון שהסדין (לבית) [לבדו] תהא בו צלתו מרובה, נמצא שהוא כמו העושה סוכתו בהכשיר(ה) ואחר כך מדלה גפן או דלעת או אילן שצלתו מרובה מחמתו, דלדעתו פסולה כמו שכתבנו. או שפירס ע"ג הקנוף פסולה. מפרש בגמרא שהקינופות הם ארבעה עצים זקופים בארבעה כרעי המטה, ופורסין עליהן בגד גדול, ונמצא הישן במטה הוא ישן באהל הבגד לא בצל הסוכה. ולפום מסקנא איירי בגבוהה עשרה ויש להם גג.
לא שנו אלא מפני הנשר. פי' דהתם גלי דעתיה דלסיכוך מניחו שם, אבל לניאותה כשרה. וכן הלכתא. מיהו יש לומר דדוקא דיעבד הוא דמכשרינן לה כי הוי לניאותה, אבל לכתחלה לא, משום מראית העין. כדחזינן גבי מנימין (עבדינן) [עבדיה] דרב אשי דאמר ליה שקלא דלא לימרו קא מסכך בדבר המקבל טומאה. ולא מצינן למימר דהתם שאני משום דהוה מבחוץ, ונראה לרבים. אבל לניאותה הוי מבפנים, דהא כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. סככה כהלכתה ועיטרה בקרמין. פי' עיטרה, הקיפה בצדדיה, או אפילו תחת הסיכוך, וכשרה בדיעבד כדכתבינן.
<h2>דף י:</h2>
והתנה עליה הכל לפי תנאו. ודוקא על הנויין הוא דמהני תנאה, אבל אסכך עצמו ואדפנות עצמן לא, דהא על (כרחן) [כרחו] בודל מהם משום סתירת אהל. ומשום דחל שם שמים על הסוכה. כלומר שקדושה למצוה. הילכך אלו שעושין דפני סוכה מן השומר שקורין פנול, או אם עשו ממנו סכוך אסורין להסתפק ממנו עד מוצאי יום [טוב אחרון], ולא מיהני תנאה, דהא לא מהני תנאה אלא על הנויין, לא על גוף הסוכה.
נויי סוכה אין ממעטין בסוכה. יש מפרשים אם לא היתה גבוהה אלא עשרה והנויין יורדין לתוך עשרה לא פסלינן לה. ותימה הוא, דהא דמי לדירה סרוחה, כדאמרינן [ד' ע"א] בהוצין יורדין לתוך עשרה. ואית דמפרשי בגבוהה למעלה מעשרים ונויין יורדין לתוך (עשרה) [עשרים], דלא מכשרינן לה, דכיון דאינן ראויין לסכך אינן נחשבין כסכך, ואפילו היה הסכך כשר רבה עליהן. מנימין עבדא דרב אשי איטמש ליה כתנתיה במיא. פירוש נטבלה במים, מלשון וטבלת פתך בחומץ [רות ב'] דמתרגמינן וטמישי פתיק.
נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה. הלכתא כמאן דפסיל משום דנויין חולקין רשות לעצמן, כיון דאיתא שיעור מקום ביניהם חשבינן ליה כסוכה בתוך סוכה. הריא"ף ז"ל פסק שמותר לישן בכילה אע"פ שיש לה גג אם אינה גבוהה עשרה. וכתב בעל השלמה ז"ל, וכן בגבוהה עשרה אם אין לה גג מותר, ואינו אסור אלא אם כן יש גג וגבוהה עשרה. ודוקא בכילה דלא קביע, אבל נקליטין דקביעי, אע"ג דלא קביעי כקינופות, אם הם גבוהין עשרה ופרס על גבן פסולה אע"פ שאין לה גג. ובקינופות נמי כיון דקביעי אע"פ שאינן גבוהין עשרה [כיון] שיש להם גג על גבי קינופות פסול. הביא הרב בעל השלמה ז"ל מה שאמר בגמרא [י"א ע"ב] תניא תלאן וקשרן פסק ראשי חוטין שלהם פסולין, דוקא תלאן וקשרן ואחר כך פסק, אבל פסק ואחר כך תלאן כשרים. תני ר' חייא הטיל לשני קרנות בבת אחת כשרים. [לקמן י"א:] דוקא פסק ואחר כך קשר. ואשמעינן דלא בעינן כנף בשעת פתיל, אבל קשר ואחר כך פסק פסולין משום תעשה ולא מן העשוי בפסול, ולא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן. והא דאמר [ט' ע"א] רב יהודה אמר רב עשאן מן הוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה. פרש"י פירנס שיירי תפירה ואריגה, והן פסולין משום תעשה ולא מן העשוי. ויש מפרשים שהן צמר קשה, שאין ראויין לעשות מהן בגד פסולה משום דכתוב כנף מין כנף. מן הסיסין כשרה כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין פסולה בעינן טוייה לשמה. ובמס' מנחות פרק התכלת [מ"ב ע"ב] מוקימנא לה למילתא דרב ושמואל כתנאי, דתניא ציפן זהב פסולות, עור בהמה טמאה פסול, עור בהמה טהורה כשר, אע"פ שלא עבדן לשמן. רשב"ג אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולה עד שיעבדן לשמן. וגרסינן בגמרא בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] האורג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא. ומותיבנא עלה דאביי מהא דתניא אמר לאומן עשה לי תיק של תפלין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול, אלמא הזמנה לאו מילתא היא. ופריק (תניא) [תנאי] היא דתניא ציפן זהב וכו' ופירש רש"י ז"ל לרשב"ג דבעי עיבוד לשמן הזמנה מילתא היא, שהעיבוד אינו אלא הזמנה בעלמא, לרבנן דלא (בעי) [בעו] עיבוד לשמן הזמנה לאו מילתא היא. ולפום האי פירושא, כיון דקיימא לן כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא, גבי תפלין לא בעו עיבוד לשמן, וגבי ציצית לא בעינן טוייה לשמה. ואבא מרי פירשה בשם הגאון בחילוף, דרבנן (דגבר') [דסברי] הזמנה מילתא היא אמטו להכי לא בעי עבוד לשמן, דבהזמנה בעלמא סגי, אבל רשב"ג סבר הזמנה לאו מילתא היא ובעינן עיבוד לשמן, וכיון דקיימא לן כרבא [דסבר] הזמנה לאו מילתא, בעינן עיבוד לשמן ובעינן טוייה לשמן. וזהו הפסק הנכון. עכ"ל.
<h2>דף יא.</h2>
זה הכלל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו. פי' תרוייהו בעינן, אבל בחדא לא. הילכך בעורות שאינן עבודין אע"פ שאין מקבלין טומאה כיון דאין גידולן מן הארץ אין מסככין בהן. וכן נמי בגמרא דילן משמע [ד]עורות לא מיקרו גדולו מן הארץ, כדקאמר בפרק השוכר מה דיש מיוחד שגדולו מן הארץ וכו', יצא החולב והמחבץ והמגבן דלא גדולו מן הארץ נינהו. ואע"ג דגבי מעשר קרינן בהמה גדולי קרקע, כדאמרינן התם פרי מפני וגדולי קרקע, וכתיב בבקר ובצאן. דילמא גדולי קרקע מיקרו וגידולו מן הארץ לא מיקרו, דומיא דההיא דברכות [מ' ע"ב] דא' מירבא מארעא קא רבו, מינק מארעא לא ינקי. ואותן האבנים שקורי פסולין נמי לסכך, אע"פ שאינן מקבלות טומאה לא שמיהו גדולו מן הארץ. אם היה הסכך מרובה מהן או שקצצן כשר. דבטלינהו ברוב. ודוקא בחבטן כדאוקימנא לעיל [ט' ע"ב] וכדמפרש חבטן ואם קצצן כשרה. וצריך לנענע אחר כן כדי שיעשה מעשה, דאי לא עביד מיפסלא משום תעשה ולא מן העשוי בפסול. וצריך לדקדק בזה לשון הר"ם ז"ל בפרק חמשי [מהלכ' סוכה הי"ב], דלפי לשונו משמע דאפילו קצצן צריך סכך מרובה. וצריך (נענוע) [עיון].
<h2>דף יב.</h2>
חבילי קש וחבילי עצים וכו' אין מסככין. פירוש בעודן חבילה, כדמפרש טעמא פעמים שאדם בא מן השדה וכו' ונמלך עליה לסכך ויושב שם תחת צל אותו אוצר של עצים, שהוא פסול לפי שלא נעשה לצל תחתיו כלל אלא ליבשן. ואם התירן כשרות. פי' אם התירן תחלה כשרות לסכך בהם. ויש אומרים אם התירן אפילו אחר שסיכך בהן כשרות, ובלבד בנענוע אחר ההתרה, דומיא דאילן אחר קציצה. ואית דאמרי דלא בעינן הכא נענוע, דשאני גפן ודלעת דמפסלי בגופן, אבל חבילין לאו פסול דגופן [הוא], לא הויא אלא משום גזירת אוצר. או אפשר שהתרתן הוא המעשה, כדאמרינן לקמן [ט"ו ע"א] אם מפקפק עביד לה מעשה. ואע"ג דקציצת האילן לא קרינן מעשה, שאני אילן דהוא סכך פסול, דמפסלי מן התורה, וקציצה (מכשרה) [משויא] ליה מעשה. אבל חבילין דלא פסלי מדאורייתא, אלא משום גזירת אוצר הוא דפסילי, בהתרה גלי דעתיה דידע דלא חזי לסכך. ואסיקנא בגמרא דהא מתניתין דחבילי קש טעמא משום גזירת אוצר ומתניתין דהחוטט בגדיש טעמא משום תעשה ולא מן העשוי. ויש שואלין כיון דטעמא דהא [ד]חבילין משום גזירת אוצר אמאי לא פליג(י) עלה רבי יהודה כדפליג גבי נסרים, דלית ליה גזירת תקרה, דהא תרוייהו חד טעמא נינהו. ותירץ הר"ז בזה דהמלכה דחבילין שכיחא דאי שרית ליה לסכך בחבילין אתי לאימלוכי ולישב תחת אוצרו של עצים, ולפיכך מודה בה ר' יהודה. אבל המלכה דתחת תקרת הבית לא שכיחא, (ולהני) [ולהכי] לא גזר ר' יהודה. אבל מתניתין דהחוטט בגדיש אסיקנא דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי ולא משום גזירת אוצר. ויש אומרים דנפקא מינה לענין הילכתא, שאם פקפק בגדיש לאחר שחטט בו יהא מותר, ולא גזרינן ביה משום גזירת אוצר, שהרי פקפק משום מעשה דכשרות, ואזל ליה תעשה ולא מן העשוי, כדאמרינן גבי תקרה (או) [אי] מפקפק עביד ליה מעשה. וזה הדעת סתר הרב בעל השלמה, דאם כן חבילי קש שהניחן תחילה ליבש נמי אם פקפק אותן אחר כן הרי הן כשרות לפי זה הטעם, ומה חלוק יש בין גדיש לחבילי קש. אלא העיקר הוא כך לפי (דעתי) [דעתו] דהא שכיחא והא לא שכיחא, כלומר שכיחא הוא שימלך לעמוד בצל חבילי קש וחבילי עצים שהניחן תחלה ליבש ולפיכך אסרו אפילו לכתחלה משום גזירת אוצר. אבל לא שכיחא שימלך לחטט בגדיש ולישב שם לשם [סוכה]. ולפיכך לא גזרו בה משום גזירת אוצר אלא משום תעשה ולא מן העשוי. ולפיכך אם מתחלה עשה הגדיש על דעת סוכה (שחטט) [שיחטט] בה כשרה. והילכך הכי הוא דטעמא דחבילין (ה"ה) [הוא] משום גזירת אוצר. ולפיכך מיפסלי אפילו רצה לסכך בהן עכשו לשם סוכה, גזירה משום המלכה דעצים דאוצר דשכיחא וגזרו ביה רבנן. אבל טעמא דחוטט בגדיש הוא משום תעשה ולא מן העשוי, ולא משום גזירת אוצר, דהא לא שכיחא ביה המלכה. ולפיכך אם היה הגדיש עשוי מתחלה לגדיש נפסל בחטיטה משום תעשה ולא מן העשוי. אבל אם הגדיש כשעשאו בתחלה (עשאו) [עשוי] על דעת כך שיחטט בו וישב שם לשם סוכה, וחטט בה כשרה. ולא גזרינן משום גזירת אוצר, שהוא הגדיש הנעשה להתיבש ולהיות שם העומרים צבורין עד שעת (דישא) [דישה] ושמא ימלך לחטט בה, דהא המלכה לא שכיחא. ותו איכא הכשר אחר נמי (דגדיש) [בגדיש], דאם הניח שם חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה לדברי הכל כשרה. דהוה ליה כסוכה שאין בה עשרה וסכך בה כדי להשלימה לעשרה, דכשרה לדברי הכל. ופירש בירושלמי [פ"א ה"ו] דאין חבילה פחות מעשרים (וארבעה) [וחמשה] (זידין) [זרדין], והביאו הר"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' סוכה ה"ט]. וכתב הרב בעל העיטור דה"מ (גזר ד') [בזרדין] ובזמורות וכיוצא בהן הוא דבעינן עשרים (וארבעה) [וחמשה], אבל בקנים וכיוצא בהם בשלשה מיקרי אגודה ומקרו חבילה, כדמפרש בגמרא. וכן נמי דעת הראב"ד ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
סיככה בהוצין זכרים כשרה. פירוש כגון עצי החניתות והרמחים שראשן חד ונכנס לתוך הברזל. אבל בנקבות, שיש מקומות שתוחבין הברזל לתוך חור שעושין בראש העץ. העשוי לימלאות לא שמיה קבול. פרש"י ז"ל שעשוי למלאות אותו מלוי עולם, שאין מוציאין משם הברזל לעולם, והוי כאילו לא ניקב. ויש שהקשו והלא בטבעת [כלים פי"א מ"ח] משום דעשוי למלאות מלוי עולם אינו מקבל טומאה. ועוד שכיון שעשוי למלוי עולם נמצא שאינו נגמר עד שיתמלא, ואינו ראוי לקבל טומאה. משום הכי אית דמפרשי שעשוי למלאות לפי שעה, דהיינו כשעורכין המלחמה. ויש מפרשים הוצין נקבות כגון אותן הדפין שחורצין בצדן על פני כל האורך ומכניסין שם דף אחר שצדו אחד קצר. (בהוצי) [באניצי] פשתן. פירוש דדייק ונפיץ. פסולה. משום דראוי לקבל טומאה מדרבנן, אבל לא מדאורייתא, דטווי שתי וערב בעינן. וקשיא דאי משום טומאה דרבנן בהוצין זכרים נמי תפסיל, דהא מקבלין טומאה מדרבנן, כדאמרינן טומאת פשוטי כלי עץ דרבנן. ואי משום הא לא אריא, דדילמא לא גזור רבנן טומאה אלא בפשוטי כלי עץ רחבים דחזו לתשמיש, כגון דף או נסרים משופין. ואית דאמרי דלענין טומאה דאורייתא נמי כי בעינן שתי וערב דוקא היכא דקאי לטויה, אבל אי לא קאי לטויה, כגון היכא דמנח ליה בעיניה אבי סדיא לא. והר"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' סוכה ה"ד] פירש טעמא דכיתנא דדייק ונפיץ משום דנשתנית צורתו ואין לו צורת גדולי קרקע. וגרסינן נמי בירושלמי [פ"א ה"ד] סיככה בחבלים אית תנאי תני פסולה ואית תנאי תני כשרה, מאן דאמר פסולה, בחבלים של פשתן ומאן דאמר כשרה בחבלים של סיב. וכן הביא הר"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' סוכה ה"ד] מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתם עומדת ואין החבלים כלים. (בהוצני) [בהושני] פשתן איני יודע. וכתב הרב בעל העטור ז"ל הילכך (הנה) [הוה] ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא.
<h2>דף יג.</h2>
כיון דסני ריחיה שביק להו ונפיק. ולפי' לכתחלה הוא דאין מסככין, הא דיעבד כשרה. וכן בהנך דנתרי טרפייהו נמי לכתחלה הוא דלא, הא דיעבד שפיר דמי. והוא שתשאר צלתה מרובה. אבל בירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אפילו בדיעבד אם סכך בהן פסולה ואפילו בעודה צלתה מרובה, כיון דסופן להתיבש עד דהדרי לכל שהו כמאן דליתנהו דמו. וכך מפורש בגמרא [י"ג ע"ב], והביא הרב ז"ל.
<h2>דף יג:</h2>
הני צריפי דאורבני. פי' סוכה של ציידי עופות שעושין צריף והוא מענפי ערבה ועושין כעין (כמין) כוך עגול רחב מלמטה וקצרה מלמעלה, וגודלין הענפים מלמטה זו בזו, דמחברין וקושרין הראשים מלמעלה, וכיון שהתיר הקשר מלמעלה היא נסתרת מאליה. ולפיכך מסככין בכולה אחר שהתיר אותן הקשרים. (ומדנין כמו מעדנין) [מעדנין כמו מעדנים] והוא לשון קשר כמו מעדנות כימה [איוב ל"ח]. הרב בעל השלמה ז"ל הביא הא דמייתי בגמרא הקוצר לסכוך אין לו ידות. פי' שהיד אינה נחשבת כאוכל אלא כפסולת, ומסככין בהן כיון דפסולת עם הידות מרובות על האוכלין. וכן נמי מסככין בסופי תאינים עם התאינים ובפרכילין ובהן ענבים, כל היכא דאיכא פסולת מרובה על האוכל. ולא חיישינן דנצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דכיון דמעורב בו בטל במיעוטו. ולפיכך נהגו היתר במקצת מקומות בסכך של שומר שקורין פינו"ל, הואיל ופסולת מרובה על האוכל.
<h2>דף יד.</h2>
מסככין בנסרים וכו'. פליגי בה רב ושמואל דלשמואל בנסרים שיש בהן ארבעה דברי הכל פסולה, ובנסרים דמשלשה ועד ארבעה פליגי בה ר' מאיר ור' יהודה. וכתב הרב ז"ל דהלכתא כותיה דשמואל, ובנסרים שאין בהן ד' כשרה כר' יהודה, ורב פפא נמי קאי כותיה דשמואל. ודחה הר"ז ז"ל הראיה, דרב פפא לא לסיועיה אתא אלא לפרושי(ה) למילתיה. מיהו ההיא דלקמן דהפכן על צדיהן היא ראיה דאתיא כשמואל, דההיא ודאי בנסרים של ארבעה טפחים איירי, דהפכן על צדיהן וסדר אותן על הסוכה עד שיעור ארבעה טפחים, ופליגי אי חשבינן להו כמונחין על רחבן. ולא מצינא לפרושי אליבא דרב, דהא אמ' דר' יהודה מכשר אף בנסרים שיש בהן ארבעה טפחים. וכיון דהלכתא כר' יהודה מאי פסול איכא אפילו מונחין על רחבן ממש. והראב"ד ז"ל דחה נמי ראיה זו, דההיא נמי מפרישנא לה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, לשמואל אליבא דדברי הכל ולרב אליבא דר' מאיר. ואיכא מאן דפסק כר' מאיר, משום דהלכתא כר' מאיר בגזירותיו [כתובות נ"ז ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
ומודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהם וכשרה. פירוש אע"ג דר' מאיר פוסל בנסרים שאין בהן ארבעה מודה בה. והוא הדין נמי דמודה בה אפילו בנסרים שיש בהן ארבעה. וכן נמי ר' יהודה מודה בהכי, אע"ג דהוא אינו מכשיר אלא בנסרים שאין בהן ארבעה וכשיש בהן ארבעה אוסר אליבא דשמואל, מכל מקום בהא מודה כיון שהניח פסל, דהיינו סכך כשר, ביניהם, וקרי ליה פסל על שם פסולת גורן ויקב. וכל זה מוכח בגמרא [י"ח ע"א] דאינו אלא בסוכה של שמונה אמות מצומצמות הן מ"ח טפחים. וכי מוקמת נסר ופסל ונסר מהך גיסא וכן נמי מאידך גיסא אתו פסלים של שמונה טפחים באמצע ואית בהו הכשר סוכה, ומן הדופן ועד הפסלים ליכא ארבע אמות, ומתכשרא בדופן עקומה. אבל בסוכה גדולה טפי משיעור זה אי אפשר לאוקומה, משום דאתי הנסר שהוא רחב ארבעה טפחים באמצע, וסכך פסול הוא, ופוסל באמצע בארבעה, ולא מהנו בה הנך פסלים. מיהו בסוכה של תשע אמות נמי משכחת, דהא אינן אלא ארבעה וחמשים טפחים. וכי שקילת מינייהו שתי פסלין באמצע נשתיירו שלשה ועשרים טפחים מכאן, והם פחות טפח מארבע אמות, ומתכשרא בדופן עקומה. אלא להכי נקט לה בסוכה של שמונה אמות ולא אמר של תשע אמות, משום דבשמונה אמות יצא חשבון דנסר ופסל ונסר ופסל מכוון, בנסר של ארבעה טפחים, מה שאין כן בסוכה של ט' אמות. וכי תימא והיכי אמרינן לעיל דהאי הכשר דנסר ופסל מודה (ליה ל)ר' מאיר, והא ר' מאיר איירי בנסרים שאין בהן ארבעה אלא שלשה. וכי לית להו אלא שלשה טפחים היכי כשרה בשני פסלים באמצע, והא ליתנהו אלא ששה טפחים. וודאי במאי דאסר ר' מאיר, דהיינו משלשה ועד ארבעה, הוא דמכשר בנסר ופסל. איכא למימר דבנסרים של (פחת) [פחות] מארבעה איכא הכשר טפי, דאפילו תחת הנסרים מותר לישן אם (סדרר) [סדרם] בנסר ופסל ונסר ופסל. דכי פוסל ר' מאיר בנסרים שאין בהן ארבעה, הני מילי כשמסכך בהן כל הסוכה, אבל כשמניח פסל בין נסר לנסר כמלא נסר כשרה כל הסוכה ומותר לישן תחת הנסרים. כך כתבו הרב רש"י ז"ל והרב בעל השלמה ז"ל. הילכך משמע דסכך פסול פחות מארבעה בכל מקום מותר לישן תחתיו. והא דאמרינן לקמן [י"ט ע"א] גבי פסל היוצא מן הסוכה לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה. הוא הדין לסכך פסול פחות מארבעה בסוכה [גדולה], אלא רבותא אשמועינן דאצטרופי נמי מצטרף בסוכה קטנה כשאין בו שלשה כדאמר זה מצטרף.
ואית דמפרשי(') ההיא (דשמונה) [בשמונה] אמות מצומצמות, כלומר אמות קטנות של חמשה טפחים שהן מ' טפחים, ויהיב פסל ונסר פסל ונסר ופסל מהאי גיסא, דהוו עשרים טפחים וכן באידך גיסא. ואתיא למאן דאמר התם [ערובין ג' ע"ב] אמות סוכה באמה בת חמשה טפחים. והיינו דקאמר מצומצמות, שאם היו אמות באמה בת ששה טפחים כי הוו שתי פסלים באמצע נמי שהם שמונה טפחים פסולה, שהרי נשתיירו מכאן ומכאן (ארבעה) [ארבעים] טפחים שהן ארבע אמות באמה בת חמשה, וליכא למימר בה דופן עקומה. ויש לתמוה [על] הריא"ף ז"ל (דאיירי) [דאייתי] האי דנסר ופסל, ולא בארה בשל שמונה אמות מצומצמות, דלא אפשר לאוקמה אלא בהכי. אך הרב רבינו זרחיה ז"ל והרב בעל השלמה ז"ל אוקמא בהכי. והר"ם ז"ל לא אייתיה כלל. ומודה ר' יהודה שאם נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים שכשרה ובלבד שלא יישן תחתיה. והוא הדין דמודה בה ר' מאיר, אלא רבותא אשמועינן דאפילו ר' יהודה דמיקל טפי מודה שאין ישנין תחתיה כיון דאית בה ארבעה דהוא סכך פסול לדברי הכל אליבא דשמואל אבל הסוכה כשרה דאיירי דאוקמא מן הצד. וכן תירצה בגמרא. וכן פי' רש"י ז"ל והר"ז, דאילו הניחה באמצע פסולה לשמואל (ואפשר) [ואפילו] אליבא דר' יהודה. וכיון דקאמרי' דאפילו בנסר אחד של ארבעה טפחים אם הניחה מן הצד לא יישן תחתיה, כל שכן דאית לן למימר בסכך פסול פחות מארבע אמות מן הצד דאע"ג דכשרה אסור לישן תחתיה. לפיכך אלו שעושין [סוכה] בחצר או בגג, ושפת הגג יוצא כלפי חוץ על הסוכה, אע"פ שיוצא פחות מארבע אמות שכשר בדופן עקומה, צריכין להזהר שלא יאכלו תחת הגג כי אם תחת הסכך הכשר. וכן צריכין להזהר שיהא באותה סוכה שיעור הכשר סוכה, דהיינו שבעה טפחים מכנגד שפת הגג ולחוץ (שאין) [שאם יש] בו סכך פסול של פחות מארבע אמות מן הצד לא מצטרף להשלים שיעור שבעה טפחים. ואע"ג דאמרינן בגמרא [י"ט ע"א] אליבא דהלכתא גבי אויר פחות משלשה וסכך נמי פסול פחות משלשה, דאותו אויר מצטרף להשלים שיעורא ואין ישנין תחתיו, ואותו סכך פסול פחות (מארבעה) [משלשה] מצטרף וישנין תחתיו, והוא הדין לסכך פסול פחות מארבעה טפחים בסוכה גדולה דמצטרף וישנין תחתיו. מכל מקום הני מילי בסכך פסול פחות מארבעה טפחים דלא חשיב כלל, אבל פחות מארבע אמות מן הצד כל היכא דאית בהו ארבעה טפחים דין הוא דלא מצטרף, דמכל מקום חשוב הוא ושם סכך פסול עליו, ובעינא שבעה טפחים בר מכל אותו סכך פסול דמן הצד כ"מ. והר"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' סוכה ה"ז] אייתי ההוא דנתן עליה נסר רחב ארבעה טפחים דכשרה ואין ישנין תחתיו, ולא הזכיר שיתננה מן הצד. ויש שסוברין שדעת הרב הוא דכיון דנסר אין פיסולה בשביל עצמה אלא משום גזירת תקרה אינה נפסלת באחת אפילו באמצע. ומיהו אין ישנין תחתיו כיון דאית ליה שיעור סכך פסול. ומכל מקום תימה הוא לפי הגמרא [י"ב, ע"ב] דפריך אלא להך לישנא דאמר רב באמצע בארבעה טפחים אמאי כשרה. ותריץ הכא במאי עסקינן מן הצד, הרי לך דאליבא דהלכתא לא אשכח לאוקומה אלא במן הצד.
<h2>דף טו.</h2>
תקרה שאין עליה מעזיבה. פי' תקרה היא בסתמא של נסרים שיש בהן ארבעה, והיא עשויה לשם בית לא לשם סוכה כלל. ואין עליה מעזיבה, הוא הטיט, שנקרא מעזיבה על שם שמחזיק ומעמיד את התקרה, מלשון ויעזבו את ירושלים עד החומה [נחמיה ג']. ר' יהודה אומר משום ב"ה מפקפק. כלומר מוציא את המסמרים ומנענע את הנסרים ממקום קביעותן, לפי שעכשיו היא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, וכשמפקפק הרי הוא כמי שסותר הראשון וחוזר ומסכך לכתחלה. ור' יהודה לטעמיה שמכשיר לכתחלה לסכך אף בנסרים שיש בהן ארבעה. והיינו אליבא דרב דפליג עליה דשמואל לעיל בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה.
ואמרינן במסקנא דגמרא ולשמואל דאמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת, אבל בשיש בהן דברי הכל פסולה סיפא במאי פליגי. פי' הא מתניתין דתקרה שאין עליה מעזיבה היא סיפא דמתניתין, וסתם תקרה היא בנסרים של ארבעה, ובמאי פליגי. ותריץ בבטולי תקרה, פי' בנסרים שיש בהן ארבעה קאמרי ב"ה דסגי בפקפוק, ואפילו לשמואל דפסיל בנסרים שיש בהן ארבעה הני מילי אי מסכך בהו לכתחלה, דהא לא גליא דעתיה דידע איסור תעשה ולא מן העשוי דתקרה ואיכא גזירת תקרה. אבל האי דהשתא כי משכח תקרה עשויה קא סתר לה ומבטלה, גליא דעתיה דידע איסור תעשה ולא מן העשוי, וליכא למיחש לגביה לגזירת תקרה. הלכך בפקפוק או בנוטל אחת מבינתים הוי ביטול גמור ושרי. ולפי' תפש הר"ז ז"ל על הרב ז"ל דלא היה לו לכתוב זה שכתוב טעמייהו (וב"ה) [דב"ה] משום תעשה ולא מן העשוי, הילכך אי מפקפק עביד ליה [מעשה] אי נוטל אחת מבינתים עביד וכו', דההוא טעמא לא אתיא בגמרא אלא לרב דלית הילכתא כותיה. ואילו היה טעם זה עיקר היה מותר לסכך לכתחלה בנסרים שיש בהן ארבעה אליבא דר' יהודה. אבל לטעמיה דשמואל דכולי עלמא אית להו גזירת תקרה, ולא פליגי אלא בבטולי תקרה, כיון דמחזר עליה לבטלה כדכתבינן. וזה הטעם היה לו לרב להביא, מדפסיק כשמואל, דטעמיה דידיה משום בטולי תקרה. והרב בעל השלמה ז"ל כתב שזה נמי רצה הרב אלפסי לומר כי (בכי) [דכי] האי גונא ליכא משום תעשה ולא מן העשוי ולא משום גזירת תקרה, הילכך אי מפקפק עביד ליה מעשה, ואי נוטל אחת מבינתים עביד (לה) [ליה] מעשה. מכל מקום לדעת הר"ז ז"ל ולפי פרש"י ז"ל אליבא דהלכתא לכתחלה הוא דאין מסככין בנסרים שיש בהן ארבעה, אבל אם היתה כבר עשויה תקרה אפילו בנסרים של ארבעה טפחים, ובא זה ורצה לבטלה מאיסור תעשה [ולא] מן העשוי, יכול לבטלה ולהכשירה בפקפוק או בנטילת אחת מבינתים. אך הר"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' סוכה ה"ח] לא הכשיר זה אלא בנסרים שאין בהן ארבעה, ויש תמהין עליו. ויש שנותנין טעם לדבריו דהיאך אפשר לומר דנסרים של ארבעה טפחים יוכשרו בשום פנים בעולם, נהי שהפקפוק מועיל להכשירן מתעשה ולא מן העשוי אלא מפסול דגופן היאך מכשירן. והלא בפירוש אמרו למעלה דההיא דנתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה כשרה אי אפשר לאוקומה אלא במן הצד, כדאוקמה בגמרא אליבא דשמואל אפילו לר' יהודה דהלכ' כותיה, וכן נמי ההיא דנסר ופסל ונסר ופסל נמי, הרי הכרענו דאינה אלא בסוכה של שמונה אמות מצומצמות, דאשתכח דכל אותן נסרים אתו מן הצד. וכל זה משום דנסר של ארבעה טפחים עשאוה כסכך פסול. הילכך היאך תכשר בבטולי תקרה וכי סכך פסול מי אפשר לבטולי. ולפי דעת זה פי' דשמעתא הכי, ולשמואל דאמר בשיש בהן ארבעה דברי הכל פסולה ופליגי בשאין בה ארבעה סיפא במאי פליגי. פירוש סיפא הא דתקרה שאין עליה מעזיבה במאי פליגי, (או) [אי] כשיש בהן ארבעה לדברי הכל פסולה (או) [אי] בשאין בהן ארבעה הא אפליגו בה ברישא. ומשני לעולם בשאין בהן ארבעה אפילו שלשה, ורישא פליגי בהא לסכך לכתחלה, וסיפא פליגי בתקרה שנעשית כבר לשם בית דאפילו היא מנסרים פחותים משלשה כיון שנקבעו שם במסמרים או ביתדות הרי נפסלו מן התורה, ואפילו קנים בעלמא כיון שנקבעו לשם בית גמור. מיהו כיון דלית בהו ארבעה מהני ביטול, והוא הפקפוק שמניד אותו ומסיר מקביעותן. ובמעשה זה הוא שמכשירן, והלך לו איסור תעשה ולא מן העשוי, והרי הוא כאילו מסכך בהן עכשיו לכתחלה שמותר. וכן הלכתא. ולפי' באלו שמכסין הגגין תחת הרעפים באותן הנסרים הדקין הקורין לט"ש אין להקל בהן מפני דקותן שלא לפקפק אותן, אלא ודאי צריך לפקפק ולהניד אותן לגמרי או ליטול שתים מבינתים כי באחת לבד לא יספיק, שפעמים שאין מניחין בין נסר לנסר כמלא נסר. והכל לפי מה שימצא אותן קרובות זו לזו. וכן אמרי' בגמרא [י"ד ע"א] פחות משלשה קנים בעלמא נינהו, הני מילי להתיר לסכך בהן לכתחלה, אלא לאותן שנקבעו בתחלה לשם בית ודאי צריך לפקפק, ואפילו בקנים בעלמא אם היו על דרך זו. ועוד יש שאמרו דכל האי דאמרינן דבנסרים פחותים מארבעה אין בהן גזירת תקרה, הני מילי לדידהו שלא היה דרכן לעשות תקרה בנסרים פחותים מארבעה, אבל אנן השתא הכל לפי המקומות. ובמקום שנהגו להקרות בנסרים דקין אסור נמי לסכך בהן, דאיכא נמי גזירת תקרה. וכן אמרו במחצלת של קנים [כ' ע"א] אע"ג דלפום מסקנא מסככין בה כשהיא גדולה, הני מילי לדידהו, אבל האידנא במקומות שדרכן לכסות בהן הגגין ולקובען שם כעין תקרה הכי נמי אין מסככין בהן. וכן ראינו מעשה בעיר נרבונא בחכם אחד שסכך בנסרים דקין פחותים משלשה. ולעזה עליו מדינה, ואמרו מימינו לא ראינו כך. וכמעט שלא שמטה בחולו של מועד, אלא שלא נזדמן לו סכך כשר אחר. וכן באותן העצים הדקין שגודלין ואורגין אותן ונקראות קלד"ש אין מסככין בהן, דלתקראות הן עשויות מתחלתן, ואית בהו גזירת תקרה.
המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה. פירוש דארוכות המטה הן נמי סכך פסול, דהוו להו בלאי כלים, דאתו מדבר המקבל טומאה אם יש ריוח בינייהו כמותן כשרה. פי' שמניח סכך כשר ביניהם. והיינו דפריך בגמרא לימא מתני' תיהוי תיובתא דרב הונא [בריה דרב יהושע] דאמר פרוץ כעומד מותר. כלומר שהשפודין הם כפרוץ והסכך כשר הוא כעומד. ומתרץ מאי כמותן בנכנס ויוצא. כלומר שאין המקרה מצומצם שלא יהא הריוח אלא כמותן בכוון, אבל הוא מרחיבו מעט עד כדי שהשפוד יוכל להכנס ולצאת, וזה אי איפשר אלא אם כן היה הריוח יתר מעט, וכשממלא אותו הריוח מסכך כשר נמצא הכשר מרובה. ופריך והא איפשר לצמצם. כלומר ומאן לימא לן שלא צמצם, והא איפשר שצמצם ונתן דעתו שיהא כמותן ולא יותר. ומשני במעדיף. כלומר שאנו יודעין שהעדיף הריוח במתכוין עד שיהא ביניהן שיעור השפודין ביוצא ונכנס. ורבא אמר אפילו תימא בשאין מעדיף ואם היו נתונין שתי נותנן ערב. כלומר שנותן אורך הקנים של סכך על רוחב השפודין, ונמצא שמכסה אותן ואת כל הריוח שביניהן. והריא"ף ז"ל לא הזכיר תירוצין אלו כלל. וכתב הר"ז ז"ל שהדין עמו שלא להצריך זה משום דהנך תירוצי לא אתו אלא למאן דאמר פרוץ כעומד אסור ואנן קיימא לן דפרוץ כעומד מותר. והראב"ד ז"ל כתב שאין ממש בסיועו, שעם כל זה היה לו לרב ז"ל להביא תירוצין אלו, דאנן לא גרסינן והא איפשר לצמצם, כדגריס רש"י ז"ל, אלא (כ"ג) [ה"ג] והא [אי] איפשר לצמצם, כלומר אפילו תאמר שהריוח שביניהם הוא בנכנס ויוצא אי איפשר לצמצם שימלא כל אותו הריוח בסכך כשר, שאינו מתחבר כל כך עם השפודין, ונמצא שעדיין הוא פרוץ מרובה על העומד. שרוחב השפוד הוא יותר מרוחב הסכך כשר שמניח שם, לפי שאי איפשר לחברו ולדבקו עם השפודין. הילכך קשיא אפילו למאן דאמר פרוץ כעומד מותר, דהכא הוא פרוץ מרובה על העומד. ומשני במעדיף. כלומר שמעדיף הסכך כשר ומרחיבו ומרכיבו מעט על השפודין. ולפיכך אפילו הוא מתקבץ מעט מכל מקום נשאר פרוץ כעומד. ולפי' אנן נמי, אע"ג דקיימא לן פרוץ כעומד מותר, צריכין אנו לתירוץ זה. והיה לו לרב ז"ל להביאו. ותימה על הר"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' סוכה הט"ז] שנראה לפי לשונו שפרוץ כעומד אסור. וזהו לשונו בפרק חמישי. ואם היה זה כמו [זה] בצמצום אע"פ שאין במקום אחד אויר שלשה פסולה, שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב. ולא הגיה עליו הראב"ד ז"ל. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה משום תעשה ולא מן העשוי, כדכתיבנא לעיל.
<h2>דף טז.</h2>
לא שנו אלא שאין שם חלל טפח וכו' אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה, פי' שנעשה לשם צל, הרי זו סוכה ומעמיק אותה למטה כמה שירצה, דהוי כסוכה שאינה גבוהה עשרה וחקק בה כדי להשלימה לעשרה. וכן נמי יכול להרחיבה ליותר משבעה כמה שירצה. ויש חולקין בזה ואומרים שכל מה שירחיבנה ליותר משבעה הוי סכך פסול משום תעשה ולא מן העשוי. ואם הרחיבה יותר מארבע אמות משפת אותן השבעה טפחים הראשונים, עד הדופן תפסל משום דאין יכולין לומר דופן עקומה. והר"ם [פ"ה מהלכ' סוכה ה"ט] לא הזכיר בה אלא שיחטט בה אחר כך והשלימה לעשרה. וכיון שלא הזכיר החטיטה גם כן להרחיבה נראה שדעתו לאיסור.
המשלשל דפנות מלמטה למעלה אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה, דאע"ג דאין דפנות מגיעות לסכך, דאמרינן גוד אסיק. אבל אי משלשל מלמעלה למטה אפילו שלשל יותר מעשרה טפחים אם נשארו מן הארץ גבוהין יותר משלשה טפחים פסולה, דלא אמרינן גוד אחית. וטעמא דמילתא דאמרינן גוד אסיק ולא אמרינן גוד אחית, משום דדרך בנין הוא לבנות ממטה למעלה לא מלמעלה למטה. ור' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה וכו'. דקסבר דגוד אחית נמי אמרינן. ואע"פ שלא ביאר הרב ז"ל הילכתא כמאן, נראה מדבריו דהילכתא כתנא קמא. וכן נמי פסק בעירובין [פ"ח] דאין מחיצה תלויה מתרת אלא במים. ויש שאומרים הילכתא כר' יוסי דנימוקו עמו. דאע"ג דלענין שבת מחיצה תלויה אינה מתרת לענין סוכה [מתרת דלענין סוכה דאיסור עשה אמרינן מחיצה תלויה מתרת] אבל לענין שבת דאיסור סקילה לא אמרינן. אך הר"ם ז"ל [פ"ד מהלכ' סוכה ה"ד] פסק נמי הכא לענין סוכה נמי דאין מחיצה תלויה מתרת. לפיכך אלו שתולין מחיצות מחצלאות לשפת הסיכוך ומשלשלין אותן למטה להיות דופן לסוכה צריכין להזהר שישלשלו עד פחות משלשה סמוך לארץ, דאמרינן לבוד. אבל יתר מכאן לא, דלא. אמרינן גוד אחית. מיהו אם יש לסוכה ב' דפנות שהן מלמטה למעלה וג' אפילו טפח והשאר במחיצות תלויות לית לן בה.
<h2>דף טז:</h2>
מחצלת ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן וכו'. פירוש אפילו בסוכה שאין בה אלא דופן אחד דאי בסוכה דאיכא שתי דפנות דעריבן הא בטפח שוחק סגיא. ואי בדאיכא שתי דפנות זו כנגד זו, דהיינו סוכה העשויה כמבוי (ו)בפס ארבעה סגיא. אלא ודאי בסוכה שאין לה אלא חד דופן מעליא קאמר. וקאמר דהך מחצלת נמי חשובה ליה כדופן שני. ודוקא בסוכה שאינה גבוהה אלא עשרה טפחים היא דמתרת משום דופן דתלי ליה בי מצעי, כלומר באמצע האויר, והוא פחות משלשה למטה ומשלשה למעלה. אבל בסוכה גבוהה אחד עשר טפחים צריכה מחצלת חמשה ומשהו. ואם גבוהה שנים עשר טפחים צריכה מחצלת ששה טפחים ומשהו. ואם היתה גבוהה שלשה עשר טפחים צריכה מחצלת שבעה טפחים ומשהו. מיהו (בשש) [ביש] למחצלת שבעה ומשהו תו לא צריך אפילו היתה הסוכה גבוהה עשרים אמות, משום דתולה אותה פחות משלשה סמוך לארץ. ונמצאת גבוהה עשרה, ואמרינן גוד אסיק, כדאמרינן במשלשל דפנות ממטה למעלה אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה. ולדעת הפוסקים שכתבנו שמכשירין מחיצה תלויה בסוכה אם יש למחצלת שבעה טפחים ומשהו תלי לה פחות משלשה למעלה, ונמצא שיש לה עשרה וכשרה אפילו גבוהה מן הארץ הרבה. ואמר רב אסי פס ארבעה ומשהו מתיר בסוכה משום דופן דמוקים לה פחות משלשה סמוך לדופן, ונמצא שיש לה שבעה. והשתא נמי נמצא דאיירי אפילו בסוכה שאין לה אלא חד דופן מעליא, דאי איכא שתים כהילכתן [ו]דהא שלישית [אפילו] בטפח שוחק סגיא. ואי איכא שתי דפנות מעליתא זו כנגד זו היינו סוכה העשויה כמבוי ומאי קמ"ל, הא אשמעינן לעיל [ז' ע"א] דבעיא פס ארבעה.
<h2>דף יז.</h2>
הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים. פירוש שהיה הדופן גבוה עד כנגד הסיכוך אלא שהסיכוך כנוס לפנים ונשאר אויר ומשפת הסיכוך עד הדופן שלשה טפחים פסולה, דאויר פוסל בשלשה. ומפני זה כתב הר"ם ז"ל [פ"ד מהלכ' סוכה ה"ד] גבי המשלשל דפנות ממטה למעלה אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה אע"פ שהסכך גבוה מהן הרבה ובלבד שיהיו מכוונות תחת שפת הסיכוך. איפשר לומר שדעתו שאם לא היו מכוונות כנגד שפת הגג אפילו לא היו רחוקות מכנגדו אלא פחות משלשה טפחים פסולה, משום דהשתא צריכין למימר בה תרתי גוד אסיק ולבוד. וכיון דאין שם דופן ממש כנגד שפת הגג אין לומר שם לבוד.
בית שנפחת וסכך על גביו וכו'. פירוש שנפחת באמצע הגג וסכך על גבי אותו הפחת ונשאר מן הגג בצדדין סמוך לדפנות, אם הנשאר שם הוא פחות מארבע אמות כשרה, דאמרינן דופן עקומה. וכן חצר המוקפת אכסדרה וסכך על האויר שבאמצע ונמצאת האכסדרה שהיא סכך פסול מפסקת בין הדופן והסוכה. אם הוא פחות מארבע אמות כשרה, דאמרינן דופן עקומה. וכן סוכה גדולה שהקיפה וכו'. ואמרינן בגמרא דכולהו צריכי, דקמייתא אשמעינן דאמרינן דופן עקומה משום דמחיצות שבה לתוך הסוכה עשויות, אבל באכסדרה דמחיצות שבה לבראי הם עשויות, כלומר לצורך הבתים שלאחר האכסדרה לא לצורך האכסדרה, וכל שכן שלא נעשו לצורך מה שחוץ לאכסדרה שהוא מקום הסוכה, אימא דלא נימא בה דופן עקומה להכשיר הסוכה. ואכתי הנך תרתי לא אמרינן בהו דופן עקומה אלא בגג ואכסדרה שהיא מן הסכך כשר אלא שנאסר משום תעשה ולא מן העשוי, אבל בחצר שהקיפוה בכלים ובגדים שהן ממש סכך פסול [אימא לא]. וכי תימא כיון דהכי גמירי דמן הצד אמרינן דופן עקומה בכל פחות מארבע אמות מה לי בסכך פסול מה לי באויר, אלמ' תנן הרחיק את הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה דאמרינן... תירץ רש"י ז"ל דלשון דופן עקומה לאו למימרא שהדופן עצמו הזקוף נחשוב אותו כעקום, דאם כן אפילו כי איכא אויר נמי הוה לן למימר כן. אלא הכי קאמר שאותו הגג או אותו הסכך פסול שבין הדופן והסכך כשר הוא נחשב כאילו הוא דופן שנעקם מראש הדופן הזקוף עד שפת הסכך הכשר. ולפי זה אם היה שם אויר מה יש לנו לומר בו שנעקם שם. אלא ודאי כיון שאין שם דבר שנחשב שנעקם שם ויסתום האויר נמצא פרוץ בשלשה ופסולה. וכן הילכתא דאויר פוסל בשלשה בין באמצע בין מן הצד בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה וסכך פסול פוסל מן הצד בארבע אמות ובאמצע בארבעה. ודוקא בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה סכך פסול ואויר שוין לפסול בשלשה. ולפיכך סכך פסול ואויר מצטרפין לפסול בשלשה בסוכה קטנה, כיון דשוו שיעורייהו מצטרפין. אבל אין מצטרפין בסוכה גדולה, דהא לא שוו שיעורייהו. ופחות משלשה דאויר מצטרף להכשיר בין בגדולה בין בקטנה. אבל אין ישנין תחתיו. ופחות משלשה דסכך פסול בקטנה או פחות [מארבעה] בגדולה מצטרף להכשר שיעורה, וגם ישנין תחתיו. ובענין סכך פסול ואויר יש עוד לדקדק ולדעת דרכיו. שיש שסוברין לומר שאויר הפוסל בשלשה וסכך פסול הפוסל בארבעה הוא אפילו שלשה על שלשה לבד באויר או ארבעה על ארבעה בסכך פסול, אע"פ שאין כל אותן השלשה על שלשה של אויר או כל אותן הארבעה של סכך פסול על פני כל אורך הסוכה או על פני רחבה. ודעת זה בטל במיעוט, כי רוב החכמים דעתם לומר שאין האויר פוסל בשלשה ולא סכך פסול פוסל בארבעה אלא אם כן נמשך אותו הפסול על פני כל אורך הסוכה או על פני כל רחבה. וסמך לדבר מלשון הגמרא שאמר לדידכו דאמריתו משום הפלגה מה לי איתפלג בסכך פסול מה לי איתפלג בסכך פסול ואויר. וודאי אין לשון איתפלג נופל אלא אם כן חולק הסוכה לשנים, כלומר שעובר הפסול על פני כולה ונמצאת שהיא נחלקת לשנים. ולפיכך רואין אם יש לאותה סוכה ארבעה דפנות אם הסכך פסול הוא מן הצד אפילו בארבע אמות ונשאר שם רוחב שבעה טפחים או יותר הרי יש שם סוכה עדיין בת שלש דפנות. אם אם לא נשאר מן הסכך פסול ואילך שיעור סוכה, כולה פסולה. ואם הסכך פסול מן הצד בארבע אמות משני צדדיה כמו בין זה לזה כגון מזרח ודרום רואין אם נשאר שם שבעה טפחים במקום הכשר ותחת הסכך כשר שתי דפנות כהלכתן ושלישית אפילו טפח. ואם היה הסכך פסול באמצע בארבעה טפחים לארכה על פני כולה או לרחבה רואין גם כן הנשאר מכאן ומכאן ואם נשאר רחב שבעה טפחים כשרה, שהרי יש עמה שלש דפנות. ואם הסוכה של שלש דפנות לבד, אם היה הסכך פסול מן הצד, הרי לא נשארו לה לצד הכשר אלא שתי דפנות. ואם היה באמצע גם כן הרי לא נשארו מכאן ומכאן אלא שתי דפנות, אם היה הסכך פסול לארכה. אבל אם היה לרחבה רואין אם נשארו שבעה טפחים לצד דופן האמצעי הרי יש לה שלש דפנות וכשרה. ואם הסוכה של שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, רואין גם כן אם הוא לאורך או לרוחב, ורואין שיעור הנשאר. זה הכלל כל שישאר מן הסכך פסול ואילך שיעור סוכה של שבעה טפחים עם שתים כהילכתן ושלישית אפילו טפח כשרה.
<h2>דף יח.</h2>
אויר שלשה בסוכה גדולה ומיעטו בין בקנים בין בשפודין הוי מיעוט. פירוש שהשפודין אין משלימין שיעור של אויר לפוסלה, כדאמרינן לעיל, דכיון דלא שוו שיעורייהו לא מצטרפין. והוא הדין לסכך פסול דארבעה בסוכה גדולה ומיעטו במעט אויר, כגון שנטל משם מן הסכך הפסול ולא הניח שם סכך כשר אלא שנשאר שם אויר נמי כשרה, שאין אויר משלים שיעור הפסול. והני מילי בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה מצטרפין בין סכך פסול להשלים אויר ובין אויר להשלים סכך פסול. והלכתא שיש לבוד באמצע ולפי' פחות משלשה טפחים אויר בכל מקום אינן פוסלין.
איברומא שריא. פירוש דג [קטן]. מהו. אמר לפניו ר' ישמעאל ב"ר יוסי (נפרש) [ר' פריש] של מקום פלוני מותרת ושל מקום פלוני אסורה. איפשר לנו לומר דהוא הדין לדג שנהגו לאכול בעיר אחת ובעיר אחרת נוהגים איסור, כגון דג שקורין דו"ם, שאותו היוצא במקום שנהגו לאכול מותר לכל בני עיר אחרת שבאו לשם או אפילו אם מביאין למקומן, אי לאו משום מראית העין. ואין כאן לתת עליהם חומרי מקום שיצא משם, כיון שהדבר ידוע ונראית לעין שאותו היוצא ממקום היתר נמצא בו סנפיר וקשקשת כי האי איברומא דאמרינן הכא, דשל מקום פלוני אסורה מטעם זה ולכך נהגו בו איסור. דלא שייך למימר נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם לא בדבר שאי איפשר בו שום חילוף שיתלו בו האיסור במקום שנהגו, אלא שכך קבלו אבותיהם. (בההיא תרבא דאיתרא כגון נמי) [כגון נמי בההיא תרבא דאיתרא] דאמרי' בחולין [נ' ע"א]. אבל לענין דג זה שתלוי בסימנין, וסימן ההיתר נראה בו במקום ההיתר מותרין הכל. והוא הדין שאם הביאו מן הנמצא במקומות שנהגו בו איסור למקום שנהגו בו היתר שאסורין לאכול אותו שבא משאר מקומות, פירוש בני אותה העיר נרבונה שנהגו היתר. כל זה נמצא בהגהות של רבי זלה"ה (שם) ה"ר שמואל שקל ז"ל. ויש לומר דהא דאברומא אינה ראיה, דכי אמרינן בגמרא של מקום פלוני שריא ושל מקום פלוני אסורה לא משום דזה מעלה סנפיר וקשקשת וזה אינו מעלה, אלא משום דזה עולין עמו עירובי דגים טמאים וזה אין עולין עמו. אמ"ה.
אתמר סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין. פירוש לאו על גבה ממש, אלא סמוך לה, כמו שנאמר [במדבר ב'] ועליו מטה מנשה. ושיש לה פצימין פירש רש"י ז"ל שתחת האכסדרה היו פצימין סמוכין זה לזה בפחות משלשה טפחים. ולפיכך כשרה הסוכה, דאותן פצימין היו דופן לסוכה, דאמרינן לבוד. וכי תימא מאי קמ"ל. הא קמ"ל דאע"ג דפצימין לאכסדרה עבידי ולא לחוצה לה כגון הסוכה, אפילו הכי הוו לה דופן לסוכה. אין לה פצימין. פירש רש"י ז"ל נמי דאחצר המוקפת לאכסדרה קאי, דלית להסוכה דופן כלל, וצריך למימר בה פי תקרה יורד וסותם מכל רוח. ורבא אמר פסולה דקסבר לא אמרינן ליה אפילו מרוח אחת. והילכתא כותיה. ולפירוש רש"י ז"ל משמע דאיירי בסוכה דאית לה שתי דפנות כסוכה העשויה כמבוי. ואמר אביי דפי תקרה יורד וסותם וכו'. דהוי כפס ארבעה דצריכה לה. ורבא אמר דלא ופסולה.
<h2>דף יט.</h2>
והא דאמרינן דרב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין. הא ודאי מיירי שהיו לה שתי דפנות כהלכתן, כגון דרום ומזרח, והיתה צריכה טפח שוחק כנגד היוצא כדאמר לעיל. והוא היה עומד מבפנים ולא היה רואה בה טפח שוחק, והוציאו לחוץ והראהו פס טפח שהיה נראה מבחוץ ושוה מבפנים. מפני שהאכסדרה היתה משפת הכותל ולהלן, והיו לה פסין באותו המשך שנמשכין אחורי הסוכה. ולפיכך לא היו נראין מבפנים. וקשיא היאך היתה כשרה עם זה, שהרי היה צריך שאותו פס טפח שוחק יהא מונח רחוק מעט פחות משלשה סמוך לדופן וליכא. ואולי היה רחב בארבעה, והיה חשוב להכשיר במקומו בטפח שוחק בפחות משלשה. ואית דגרסי נראה מבפנים ושוה מבחוץ שהוא היה עומד מתחלה חוץ לסוכה, ולא היה רואה בה טפח שוחק, וכשנכנס בה ראה אותו, לפי שהוא נראה מבפנים. והרב ז"ל פסק כרב באכסדרה בבקעה דאמרינן בה פי תקרה יורד וסותם. ובסוכה פסק כרבא דלא אמרינן בה פי תיקרה יורד וסותם, וטעמא דמילתא משום דאכסדרה הנהו מחיצות דאמרינן בה ע"י פי תקרה יורד וסותם לאכסדרה עבידן, כלומר מן האכסדרה הם ולהתיר הטלטול תחת האכסדרה הם צריכין, דנחשוב אותה כאילו הוא סתום בדפנות. אבל הנך מחיצות דבעינ' להמשיך על ידי פי תקרה הכא לאו לסוכה עבידן מעיקרא אלא לאכסדרה, והסוכה חוץ לאכסדרה היא.
והא דאמרינן פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, מפרש לה בגמרא בתרי ותלת גווני. וכתב הראב"ד ז"ל והרב בעל השלמה ז"ל דכולהו הילכתא נינהו, וחד מנייהו לא נצרכה אלא לפחות משלשה, דסכך פסול בסוכה קטנה דנידון כסוכה ומצטרף עמה להכשירה. והוא הדין נמי לפחות מארבעה בסוכה גדולה ומצטרף עמה להכשירה כדכתבינן לעיל. ופריך פשיטא לא יהא אלא אויר. פירוש דאויר פחות משלשה נמי ודאי מצטרף. ומשני זה מצטרף וישנין תחתיו. פירוש אויר שהוא חמור יותר אע"פ שמצטרף אין ישנין תחתיו, אבל סכך פסול שהוא קל ממנו מצטרף וישנין תחתיו. כ"פ רש"י ז"ל והרב בעל השלמה ז"ל. ואית דמפרשי איפכא, דבאויר ישנין תחתיו דכלבוד דמי, אבל בסכך פסול זה דבפחות מכשיעור אע"פ שאינו פוסל צל פסול הוא ואין ישנין תחתיו. וירושלמי מוכח כפירושא קמא. וגמרא דילן נמי קרי ליה לאויר חמור יותר. אבל בפחות מארבע אמות מן הצד כבר כתבנו לעיל דאין מצטרף ואין ישנין תחתיו היכא דאיתיה יותר מארבעה טפחים.
<h2>דף יט:</h2>
העושה סוכתו כמין צריף. פירוש כעין צריפי דאורבני, והיא משופעת מלמעלה כעין גגין שלנו, אבל גגה וקירותיה היו אחד, פסולה משום דשיפועי אוהלים לאו כאוהלים דמו. מיהו אם היו לה דפנות כראוי אע"פ שהיה הסכוך כעין צריף ודאי כשרה, דהא אמרינן לקמן דאם הגביהו מן הקרקע טפח כשרה אפילו בסמוכה לכותל, וכל שכן הא. מחצלת קנים גדולה וכו'. מתרץ לה בגמרא דגדולה סתמא לסכוך ומסככין בה אלא אם אן עשאה לשכיבה. וקטנה סתמא לשכיבה ואין מסככין בה אלא אם כן עשאה לסכוך, וכן הילכתא. אביי אשכחיה לרב יוסף דגני בכילת חתנים בסוכה אמר ליה כמאן כר' אליעזר. פירוש דכיון דאת ישן בכילה בסוכה גלית אדעתך דלא חשיב אוהל משום דעשויה כמין צריף דאין לה גג, מכלל דסבירא לך לענין סוכה נמי דלא הויא סוכה כר' אליעזר. אמר ליה מתני' יחידאה היא. כלומר דר' נתן הוא דקאמר דר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין, ואנן לא סבירא לן כיחידאה אלא כברייתא דר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלים. וקיימא לן כרבנן. ואם הגביה מן הקרקע טפח. פירוש בין זו שעשויה כמין צריף בין זו שסמוכה לכותל או שהרחיק מן הכותל כשרה. משום דעכשיו יש לה צורת דפנות וסכוך. ואע"פ שאין באותו טפח שיעור דופן ולא שיעור סוכה לית לן בה. מיהו יש שאומרים שצריך שיהא בשיפועה משבעה עשר טפחים ולמעלה כדי שנחשוב עשרה טפחים לגובהה והשבעה טפחים לרחבה. וגם שירחיק מן רגלי הקורות של זו הסוכה הסמוכה לכותל שבעה טפחים. ועוד כדי שיהא משכה שבעה טפחים. וצריך שיסכך אותה בסכך כשר מן העשרה טפחים ולמעלה. ואותו טפח גם כן שמרחיק מן הכותל ממלא בעצים. וכן כתבו בתוס'. וכתב הריא"ף ז"ל ושמעינן מינה דאסור לישן בתוך הסוכה בכילה שיש לה גג, והוא שגבוהה עשרה, דהוה ליה כסוכה בתוך סוכה. ואגב שיטפא נקט לישנא דסוכה בתוך סוכה, דאוהל בתוך סוכה הוה ליה למימר.
<h2>דף כ:</h2>
מסככין בבודיא. פירוש מחצלת שאין לה שפה ואינה עשויה לשטוח עליה פירות. ואם יש לה קיר אין מסככין בה, שהרי יש לה בית קבול, ומקבלת טומאה כשאר כלי עץ. ואע"ג דשקל ליה לגדנפא אין מסככין בה. מידי דהוה אבליות של כלים, שאין מסככין בהן, כדמפרש בגמרא אפילו נפחתו מלקבל טומאה ולפיכך צריך להזהר שלא לעשות סכך מארוכות המטה אפילו נאבדו או נשברו הכרעים, שאין ראוין להתחבר. וכן אין מסככין בנסרים שקורין רוג"ש שהיו מכלי היין, אע"פ שהם קצרים ופחותים משלשה, דכולהו כבלאות של כלים נינהו.
הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. כדמפרש לה במטה גבוהה עשרה, דכיון דאית לה גג וגבוהה עשרה הוי ליה אוהל ומפסיק תחת הסוכה. אמר ר' יהודה נוהגים וכו'. פירוש דעת ר' יהודה להכשיר. ומפרש בגמרא דאזיל לטעמיה דקסבר סוכה דירת קבע בעינן, ולא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע דסוכה. אבל רבנן דסברי דירת עראי, ואתי אוהל עראי ומבטל ליה. אמר ר' שמעון מעשה בטבי עבדו של ר"ג וכו'. מתרץ בגמרא דאע"ג דר' שמעון נמי סבר דסוכה דירת קבע בעינן, כדאוקמ' לעיל [ז' ע"ב] גבי שלש כהילכתן, מכל מקום בהא פליג אדר' יהודה ואתי למימר (דלא) אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע. וגרסינן בירושלמי מחלפת שיטתיה דר"ג דתני טבי עבדו היה מניח תפלין ולא מיחה בידו, וכאן מיחה בידו לישב בתוך הסוכה. כלומר שלא הניחו לישן אלא תחת המטה שהוא מקום פסול, וכיון שהיה פטור מזו ומזו למה מיחה בידו בסוכה יותר מתפלין. ומשני שלא לדחוק את החכמים. פירוש שאף כאן לא היה מוחה בידו [משום] מצות סוכה, אלא שהיו שם חכמים הרבה ולא היתה הסוכה מכילה את כולן ולא היה רבן גמליאל רוצה שעבדיו ידחקו את החכמים היושבים בה. ומקשה אם שלא לדחוק את החכמים היה עושה ישב לו מבחוץ. ותירץ רוצה היה טבי עבדו של רבן גמליאל לשמוע דברי חכמים. גמרא. כיון דהגביהה עשרה דהוו שיעור סוכה נעשה סוכה בתוך סוכה. כאן תפס עליו הר"ז ז"ל כי אמר סוכה בתוך סוכה. ולא תפיס הוא, דאוהל בתוך סוכה קאמר.
<h2>דף כא:</h2>
הסומך סוכתו בכרעי המטה. כלומר שהמטה בנויה כמות שהיא על ראשה ועל כרעיה, שהיא כלי שלם, ומקבלת טומאה. וסמך הסכוך עליה על פני כולה כשרה, דמכל מקום אין המטה שם אלא לדפנות, שהרי דופן סוכה כשר מכל דבר. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה. פליגי בגמרא בטעמא דר' יהודה, חד אמר לפי שאין לה קבע, כלומר שאדם יכול לטלטלה כולה כמות שהיא על ידי המטה, ואין שם אוהל עליה אלא (כל) [כלי] מטלטל ממקום למקום. וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, פירוש וגזרינן שמא יבוא לסכך בו. ואע"פ שדופן סוכה כשר מכל דבר, הכא איכא למיגזר טפי משום דדמי כאילו גם הסכוך נעשה ממנה. (ו)אמר אביי לא שנו אלא סומך. פירוש שכל סמיכתה ועמידתה של סוכה זו היא על המטה. אבל אם סכך על המטה ואין הסכוך נסמך עליה אלא על כותלים וקונדסים תקועין בארץ וזקופין כשרה. וכתב הרב בעל השלמה ז"ל. יש שסוברין לומר שהרב אלפסי ז"ל פסק דר' יהודה אתיא אליבא דהילכתא למאן דאמר מפני שמעמידן בדבר המקבל טומאה, ואע"ג דלאו הכי [הוא] למ"ד שאין לה קבע, דהא קיימא לן דסוכה דירת ארעי בעינן. וי"ל דלעולם הלכתא כרבנן סבירא ליה לרב ז"ל, וכתב דברי אביי לרווחא דמילתא, שאף בזו מי שרצה להחמיר על עצמו בסומך, אבל בסכך כשרה. ואי הוה סבירא ליה לרב ז"ל דהילכתא כר' יהודה הוה ליה למימר טעמיה דר' יהודה מפני שמעמידן בדבר המקבל טומאה. והילכך הלכה כרבנן. עד כאן. וכן דעת הר"ז ז"ל דהילכתא כרבנן. והרב אברהם ב"ר דוד ז"ל תפס עליו ופסק כר' יהודה.
<h2>דף כב.</h2>
(היתה מדובללת) [סוכה מדובללת] ושצלתה מרובה מחמתה כשרה. מפרש בגמרא מאי מדובללת מדולדלת, כלומר עניה מסכוך שאין בה סכוך הרבה, אלא שצלתה מרובה מחמתה. וחד אמר (מדולדלת) [מדובללת] מבולבלת, כלומר שהסכוך מבולבל, שאינו שטוח ומונח כראוי, אלא קנה עולה וקנה יורד. ותרתי קתני. ואית דפסקי כרב. והרב בעל השלמה ז"ל פסק כשמואל. המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה. אמרינן בירושלמי הדא אמרה שצריך שיהיו הכוכבים נראין מתוכה, פירוש מדקאמרינן אע"פ, מכלל דלכתחלה צריך, כדי שיהא ניכר שהוא דר (בתוכה) [בסוכה]. ומפרש כוכבי חמה שנו, פירוש אע"פ שאין כוכבי חמה נראין מתוכה כשרה. ופירש הר"ם ז"ל כוכבי חמה, הכוכבים הגדולים הנראים ביום. ויש מפרשים ניצוץ של חמה. וכתב הב"ה ז"ל דירושלמי זה פליג אגמרא דילן דאמר אין כוכבי חמה נראין מתוכה בית הלל מכשירין, ומשמע מכשירין לכתחלה. ואית דאמרי מכשירין נמי דיעבד משמע.
<h2>דף כב:</h2>
כאן מלמעלה כאן מלמטה. פירוש כי הוו מלמעלה שווין פסולה, אבל כי הוו למטה שווין כשרה. דבידוע שהמקום שנכנס בו החמה הוא המועט דבנקב קטן כזוזא נכנס ניצוץ גדול כאיסתירא. ולהאי פירושא ולפי' הרב ז"ל בהלכות קשיא דהשתא משמע דאיסתירא גדול מזוז, ובעלמא [קדושין י"א ע"ב] אמרינן איסתירא פלגא דזוזא. משום הכי פירש רבינו תם ז"ל כאן מלמעלה וכו', פי' כשהאיש המשער הוא עומד מלמעלה ומסתכל שם ורואה האויר והסכך שווין כשרה, אבל אם הוא עומד מלמטה ומסתכל כלפי מעלה ולפי ראות עיניו רואה אותן שוין. שההסתכלות מרחוק יראה האור הגדול כאילו הוא קטן. והיינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל. פירוש הנקב שהוא גדול כזוזא מלעיל הוא נראה קטן כאיסתירא למי שרואה אותו מלתחת. והשתא אתי שפיר (לדעת) דאיסתירא פלגא דזוזא.
שתים בידי אדם ואחת באילן וכו'. לפי דרך המשנה משמע שקרקע הסוכה נשען על שתי מחיצות עשויות בידי אדם, ומצד שלישית נשען על האילן כשרה. אבל אין עולין בה ביום טוב כלומר אין נכנסין בה, כיון שאם ינטל האילן אינה יכולה לעמוד נמצא שנכנס בתוכה הוא משתמש במחובר. אבל כשהיא נשענת משלש רוחות על דופן עשוי בידי אדם כשרה, ועולין לה ביום טוב. ולהאי פי' קשיא דהא בשתים בידי אדם נמי אם היו כנגד זו וקורות הסוכה מונחות מזו לזו הרי הסוכה יכולה לעמוד באותן השתים, ומאי משתמש באילן איכא הכא. ועוד דלפום סוגיא דפרק בתרא דשבת [קנ"ד ע"ב] משמע דלאו בקרקע הסוכה איירי. משום הכי אית דמפרשי לה כגון דקרקע הסוכה הוא על הגג. והיינו דקאמר עולין לה. וקאמר דאם היו שתי דפנות האילנות והסכך נשענין עליהן כשרה. דלא איכפת לן באילנות אם הן מן המחובר והוא הדין אפילו כל דפנותיה כך, אלא ריבותא אשמעינן דאפילו בכי האי גונא שנשען הסכוך על שלש המחיצות שבידי אדם ואחת באילן עולין לה בי"ט.
<h2>דף כד:</h2>
העושה סוכתו בין האילנות. כלומר שעושה סוכתו בקרקע הגג וענפי האילנות נמוכין והם לה דפנות. אבל אם [אין] הסיכוך נשען עליהן כשרה ועולין לה בי"ט, כלומר נכנסין בה, ולא גזרינן שמא ישתמש במחובר. ואית דאמרי דהשתא נמי לא אמרינן דכשרה אלא ליכנס שם ולאכול ולישן בשאר הימים, אבל בי"ט לא, ועיקר הא מתניתין לא אתי אלא לאשמעינן דמחובר כשר לדפנות. ולא היא, דהא חזינא בגמרא בהדיא דקאמר מהו דתימא ניגזור דילמא אתי לאישתמושי במחובר קמ"ל, מכלל דבי"ט עסיקינן. והא דהעושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה דכשרה מוקימנא לה דעביד לה בהוצא ודפנא, כלומר שמסכך בין ענפי האילנות בהוצים וקנים כדי לחזקו ולהעמידו שלא תהא הרוח מנידה אותו. דאי לא עביד הכי לא מתכשרא, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ומפרש לה ברוח מצויה דיבשה. ואיכא דמוכחי מהכא דמותר לפרוס הסדין וכיוצא בו בשבת אפילו למחיצה, דכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה לא מחיצה היא כלל. ופרכינן עלה מההוא מעשה [ט"ז ע"ב] דפרסו סדינין במבוי דאמרינן פעם אחת שכחו מלהביא ספר תורה לבית הכנסת ופרסו סדינין במבוי וכו'. ופריך פרסו בשבת מי שרי. ולפי פירוש רש"י ז"ל לא קשיא מידי. ועוד דבהדיא אמרינן בשבת בפרק תולין [קל"ח ע"א] וילון מותר לנטותו ומותר לפורסו בשבת [דכיון] דליכא גג אינו אוהל כלל.
<h2>דף כה.</h2>
בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואע"ג דחתן נמי עוסק [במצוה] הוא ומיפטר מקרא קמא, אצטריך ביה קרא דמהו דתימא כי אית ליה עסק מצוה וטרדת מעשה הוא דפטור, אבל [חתן] טרדת הדעת לחוד הוא דאית ליה (אומר) [אימא] לא ליפטר, קמ"ל קרא יתירא ובלכתך בדרך.
<h2>דף כה:</h2>
חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה. פירוש חתן שנשא אשתו ערב הרגל. דאילו ברגל הוא אסור משום דאין מערבין שמחה בתוך שמחה. ופריך בגמרא וליכלו בסוכה וליחדי בסוכה ותריץ אין שמחה אלא בחופה. ומכאן סמכו לומר דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בסעודה שעושין בבית החופה. אבל בבית אחר לא, אפילו נעשית הסעודה לכבוד החתן. ויש שאומרים שבכל מקום שנעשית הסעודה לכבוד החתן מברכין אותה, דהא איפסיקא הילכתא התם [כתובות ח' ע"א] דמקמי החופה נמי מברכין אותה מכי רמו שערי באסיתא, ואע"פ שאין שם חופה עדיין. אבל בסעודה אחרת שלא נעשית בשביל החתן, כגון ברית מילה, אע"פ שהחתן קרוא שם אין מברכין אותה. ויש שכתבו דבסעודת ברית מילה נמי, כיון דאי לאו משום צערא דינוקא היו מברכין אותה, אם החתן אוכל שם מברכין אותה, שמחזירין אותה לדינה. ופסק הרב בעל ההשלמה ז"ל כרב דחתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה. ולכאורה משמע דאינן פטורין אלא מן האכילה בסוכה, כדאמרינן וליכלו בסוכה וליחדו בחופה. אבל מן השינה ודאי שושבינין אינן פטורין. וכן משמע בירושלמי דתני ר' מרנא הוה שושבינא דר' פלטוי אתא שייליה לר' זירא אמר ליה זיל דמוך במטללא. והאידנא נהוג עלמא כר' זירא דאכיל בסוכה וחדי בסוכה, דכל שכן דבעי למחדי דקא עבדי תרתי.
חתן ושושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפלין וכו'. פירוש משום דלתפלה צריך פנאי גדול וכונה. ותפלין נמי צריך שלא יסיח דעתו מהם. ולפי שהוא שעת קלות ראש פטורין. אבל קרית שמע דאינה צריכה פנאי גדול, והיא קבלת מלכות שמים ועיקרה מן התורה, חייבין אפילו חתן. ומשום ר' שילא אמרו חתן פטור פירוש מקרית שמע, אבל בני חופה חייבין. וכתב בעל השלמה ז"ל דהלכה כר' שילא. ויש מפרשים דמאי דאמר ת"ק וחייבין בק"ש לא קאי אלא אשושבינין וכל בני חופה, אבל חתן פטור אפילו מק"ש. ור' שילא פליג אתפלה ואתפלין דחתן פטור והשאר חייבין. כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. פירוש דוקא עוסק, שיש לו עסק וטירדא בזו, שאין צריך להניח מפני האחרת, כדאמרינן אין מעבירין על המצוות, אבל אם אין לו עסק וטירדא בזו, ואיפשר לקיים את שתיהן, חייבין. דאי לא תימא הכי אם כן מי שיש לו תפלין בראשו או ציצית בבגדו יהא פטור מכל המצוות.
<h2>דף כו.</h2>
הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום. שאם יש לו להלך בדרך ויודע שיצטרך לאכול קודם שימצא לו סוכה אין צריך להמנע מפני זה, לפי שהוא פטור ממנה. וטעם הדבר משום תשבו כעין תדורו, שכשהוא בדירתו אינו נמנע מלילך בעסקיו ביום ובלילה, אף זה כן. וכיון ד[ה]הולכין ביום חייבין בלילה, יש לומר שההולכים לכפרים לתבוע חובותם בחולו של חג צריכין לשוב לבתיהן בלילה, כדי לאכול בסוכה, אם אין סוכה באותו כפר. ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק המחמיר תבוא עליו ברכה.
הולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום בין בלילה. פירוש [אפילו] אינן הולכין אלא ביום או בלילה, דאי בעת הלוכן לבד קאמר אפילו לדבר הרשות נמי פטורין. והיינו דרב חסדא ורבה הוו אמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטרינן. ומכל מקום יש תימה על זה לפום מאי דכתיבנא דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא בעידנא דעסיק בה. ואע"ג דשומר אבידה אמרינן דפטור ממצות צדקה, כדאמרינן התם [ב"ק נ"ו ע"ב] (דיהלכי) [דלהכי] דינו כשומר שכר משום דאי מקלע ליה עניא פטור מלמיתן ליה, הא ודאי אינו אלא בעידנא דעסיק בה. ויש לומר דהכא נמי בכי האי גונא איירי דאי מטרחי לחזר אחר סוכה דילמא מפגרי מן המצוה. וכן כתוב בתוס'. ורב חסדא ורבה נמי היו ממתינין שם [על] ספינה ולא היו יכולין לפנות משם ולחזר אחר סוכה. רבא אמר פירצה קוראה לגנב. פירוש שיגנוב פירותיו בעודו בתוך סוכתו, ולכן לא ישקוט בעודו בתוכה מפני פחד גנב, ואין לך מצטער גדול מזה. ולהאי טעמא אי מינטר כריא דפירי חייב בסוכה, שיכול לעשות סוכתו לפני הכרי וישמור פירותיו מתוכה. והכי הילכתא. ואפילו חש בעיניו או חש בראשו. פירוש אע"פ שאין שם חולי גדול. וכל זה הפטור נמי הוא משום תשבו כעין תדורו, דמקום דירתו נמי כשיש לו כך מסתלק משם והולך למקום שינוח לו.
מצטער הוא אין משמשיו לא. וזה שנמצא ברוב ספרי הזמנים לר"ם ז"ל [פ"ו ה"ב] מצטער פטור הוא ומשמשיו ודאי טעות סופר הוא. וכתב ה"ר שלמיה ז"ל מלוניל דמצטער נמי אינו פטור אלא בשאר הימים, אבל בלילה הראשון הכתוב קבעו חובה (נמצא) [כמצה] לעולם חייב. וטעמא דמסתבר הוא. וראיה לדבר, דטעמא דמצטער פטור הוא משום תשבו כעין תדורו, ובהדיא חזינן בגמרא [כ"ז ע"א] דלגבי ליל ראשון לא דרשינן ליה, דמפרש טעמא דרבנן מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. ופריך אי הכי לילה הראשון נמי. ותריץ גמר חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות. מכלל דלגבי ליל ראשון לא דרשינן תשבו כעין תדורו. וכן משמשי חולה כשהן פטורין, דוקא בעת שהן צריכין לחולה ותו לא.
וכמה אכילת עראי כד טעים בר בי רב ועייל לכלה. משמע לפי הגמרא שהוא יותר מעט מכביצה. והר"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' סוכה ה"ו] כתב שהוא כביצה או פחות או יותר מעט. ותימה הוא אמאי לא יהיב שיעורא נמי לשתית עראי. ולפי מה שכתב הר"ם ז"ל [שם] כל שתיית מים נקראת עראי, (ועל) [ושל] יין נקראת קבע. לפי שאין קבע לשינה. כלומר שפעמים שאדם מסתפק בשינה מועטת, ונמצא שאותו עראי הוא קבע. וכן הוא בירושלמי פעמים שאדם ישן קמעא ודיו. אבל באכילה ושתייה אינו כן.
<h2>דף כו:</h2>
מעשה והביאו לו וכו' ואמר העלום לסוכה. פריך בגמרא מעשה לסתור [ומשני] חסורי מחסרא והכי קתני ואם רצה להחמיר הרי זה משובח ומעשה שהביאו וכו'. נטלו במפה פירוש שלא נטל ידיו, דפחות מכביצה לא (דיו) [בעי] נטילת ידים, ואעפ"כ כרכן במפה משום נקיות, כך פירש רש"י ז"ל. והרב בעל התוספות פירש דמשום דרבי צדוק היה כהן והיה אוכל על טהרת תרומה, וסתם ידים שניות הן ופוסלות את התרומה, ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה, לכך הוצרך לכרוך את ידיו במפה. ולא בירך אחריו. פירוש דסבירא ליה כר' יהודה דאמר דלפחות מכביצה אין מברכין אחריו. מיהו אין הלכה כמותו אלא כר' מאיר דאמר בכזית. והכי תנן התם [ברכות מ"ח ע"א] ולהוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
<h2>דף כז.</h2>
ר' אליעזר אומר ארבעה עשר סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. וכי תימא חמש עשרה סעודות הן עם שלש סעודות של שבת, דאי איפשר דשבעת יומי בלא שבת. יש לומר דכיון דאכל סעודה שלישית במנחה תו לא אכיל ביל מוצאי שבת, ואשתכח דאינן כי אם ארבע עשרה. ואסיקנא דלית הלכתא כר' אליעזר אלא כרבנן, ולילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, דגמירנא חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות. ועל כן צריך לתת טעם למה שמברכין על הסוכה כל שבעה יותר ממצה שאין מברכין עליה אלא לילה הראשון בלבד. וכתב הר"ז ז"ל דכיון דאיכא חיוב שינה כל שבעה, ואי איפשר לאדם להיות שבעה ימים בלא שינה, נמצא חיוב הסוכה נמשך כל שבעה, יותר ממצה דאיפשר בפירות כל שבעה בלא מצה כלל. והחכם הגדול מורינו ורבינו ר' שמואל ב"ר שלמה זצ"ל תירץ דשאני מצה שאכילתה בשאר הימים אינה לשום מצות מצה אלא לצורך גופו להשביע רעבו, לפי שאינו יכול להשביע עצמו בחמץ. ודומה למי שאוכל בשר בהמה טהורה לפי שאינו יכול לאכול בשר בהמה טמאה שאינו מברך אקב"ו לאכול בשר טהורה, אבל הישיבה בסוכה ודאי לא צורך גופו הוא ולא להשביע רעבו אלא לקיום המצוה, ולפיכך צריך לברך. עוד צריך לדקדק בזה דהכא אמרינן מכאן ואילך רשות ובפ' ג' שאכלו [ברכות מ"ט ע"ב] אמרינן שבתות וימים טובים דלא סגיא דלא אכיל אם טעה ולא הזכיר מעין המאורע בברכת המזון חוזר. ולא מצינו למימר משום דמכאן ואילך רשות דאמר רבא מסעודה חשובה של פת קאמר שהיא רשות. אבל אכילה של פירות ומיני תרגימא הרי הם חובה כדי שלא יתענה. והיינו נמי דקאמר התם לא סגיא דלא אכיל פירות או שאר מיני תרגימא כדי שלא יתענה, אם כן היה מחייב הטועה לחזור ולברך מפני שהסעודה חובה היא. והלא ההזכרה של מעין המאורע אינה אלא בברכת המזון, (דלאו) [אבל] בברכת הפירות לא נתקנה. ועל זה דחק הרב בעל התוספות [לפרש] לההיא דקאמרינן התם דחוזר בימים טובים לא מיתוקמא אלא בליל ראשון של פסח או של חג (או עצרת וראש השנה), שהסעודה היא חובה. וזה דוחק גדול, ואין מי שישגיח על זה. ואיפשר לומר דאע"ג דבחג ובפסח מכאן ואילך רשות, מכל מקום בחג אי בעי למיכל פת דגן לא סגיא דלא אכיל ליה בסוכה [וכן בפסח אי בעי למיכל פת דגן לא סגיא דלא אכיל מצה], הילכך חובה עליו להזכיר מעין המאורע בברכת המזון.
<h2>דף כז:</h2>
מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. זאת השמועה שמע השומע וטעה, שהורה במקצת מקומות בגבולות ארגו"ן שעושין סוכה בחצר בית הכנסת, וכל הקהל עוברין דרך שם ומקדשים בה, ויוצאים והולכים לבתיהם ואוכלים. וזה ודאי טעות הוא בידם שלא אמרו בגמרא זה להתיר אלא שאולה, שאם השאיל ליה בעל הסוכה ואוכלין בה זה אחר זה יוצאין ידי חובתן, לאפוקי מדר' אליעזר דאמר כשם שאין יוצא בלולבו של חבירו כך אין אדם יוצא בסוכתו של חבירו, דלית הילכתא כותיה. אבל בסוכה גזולה יש אומרים שאין יוצא בה, כגון שעושה סוכתו על גבי העגלה וגזל את העגלה. אבל אם תקף את חבירו והוציאו מסוכתו יצא, דקרקע אינה נגזלת. ואם גזל עצים וסכך בהם בדין הוא שלא יצא בה דכתיב תעשה לך משלך, אבל מפני תקנת השבים אמרו חכמים [ל"א, ע"א] שאין לו אלא דמי עצים בלבד, והפקר ב"ד הפקר ויוצאין בה. וכן כתב הר"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' סוכה הכ"ה] אפילו גזל נסרים והניחן ולא חיברן ולא שינה בהם כלום [יצא].
<h2>דף כח.</h2>
והלכתא כב"ש בתרוייהו. ודעת הרב ז"ל כך הוא. אבל הר"ז ז"ל ופוסקים אחרים אומרים דבסוכה קטנה בלחוד הוא דהילכתא כב"ש, ופסולה אפילו ליכא שלחן בתוך הבית, דליכא למיגזר דממשיך בתרא, דסוכה של שבעה טפחים בעינן, וגברא באמתא יתיב. וטפח יתירא לכוסו או לקערה, ואפילו פתו על ברכיו נמי אין יוצא בה. אבל בסוכה גדול שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, נהי דלכתחלה לא יאכל, בדיעבד יוצא בה, כבית הלל דלא גזרי.
קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. פירוש בתורת חינוך. ומפני שאמו פטורה מן הסוכה הבן נמי בעוד שהוא צריך לה ואינו יכול לפרוש הימנה פטור. אבל אם יכול לפרוש הימנה, שניעור משנתו ואינו קורא אימא, אלא דקרי ושתיק, חייב אביו לחנכו. וכתב הר"ם ז"ל [רפ"ו מהלכ' סוכה] ששיעור זה (בבן) [כבן] חמש שנים (ובבן) [כבן] שש. וכתב עוד דטומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק. מעשה וילדה כלתו של שמאי. פריך בגמרא מעשה לסתור. ותריץ חסורא מחסרא והכי קתני ושמאי מחמיר מעשה וילדה.
<h2>דף כח:</h2>
אוכל ושותה ומשנן בסוכה. השוה משנן בסוכה לאוכל ושותה בה, מכלל דחייבין לברך לישב בסוכה על השינון כמו על האכילה. וכן היה נוהג החכם הגדול מורינו זצ"ל לברך לישב בסוכה כשהיינו קורין או שונין בה. והמחמיר על עצמו ליכנס בה אפילו לאכילת פירות יש אומרים נמי שהוא מברך, דודאי כשהביאו לו לרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמר העלום לסוכה, סתמא דמילתא כיון דלשם סוכה העלום שברכו עליה. ואמרינן הא במגרס הא בעיוני פירוש מגרס בתוך הסוכה, אבל עיוני צריך ישוב הדעת, ויכנס בבית מדרשו. ואית דאמרי איפכא, דמיגרס [הוא] דרך עראי, אבל עיוני הוא קבע, ובעי סוכה כאכילה ושתיה ושינה. ותפלה בסוכה, כתב הר"ם ז"ל [פ"ו מהלכ' סוכה ה"ט] דמתפלל בכל מקום שירצה, ואינו צריך סוכה.
<h2>דף כט.</h2>
מאני מיכלא. פירוש כגון קדרות וקערות שלא בשעת אכילה, בר ממטללתא. אבל מאני משתיא, כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות במטללתא. אפילו שלא בשעת אכילה. וכל זה הוא מטעם תשבו כעין תדורו, דמאני מיכלא אין מניחין אותן בשאר ימות השנה במקום סעודה. אבל מאני מישתיא מונחין שם תמיד. אבל שרגא ודאי בשעת אכילה ושלא בשעת אכילה קאמר, דבסוכה קטנה בר ממטללתא ובסוכה גדולה במטללתא, דבנר דלוק קאמר, ובסוכה קטנה מתירא שמא תאחוז בעצי הסוכה. [ויש] שאומרים דבנר שאינו דלוק קאמר, ומשום דמאיס, ובסוכה קטנה הוא על פניו, ולפיכך בר ממטללתא. וקשיא להאי פירושא הא דאמרינן לקמן [מ"ח ע"א] במי שאין לו מקום להוריד את כליו בשמיני של חג ואוכל בסוכה דצריך לפוסלה או לעשות בה דבר שיהא ניכר שלא לשם מצוה הוא אוכל, וקאמר דבסוכה קטנה מדליק בה את הנר, מכלל דבתוך החג דשרגא בר ממטללתא, בנר דלוק קאמר.
אסיקנא דאם ירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור משיעלה עמוד השחר. לאפוקי אם ניעור קודם עמוד השחר או אם עלה עמוד השחר קודם שיעור, דאין מטריחין אותו ואין מעוררין אותו. וכן נמי אם היה אוכל וירדו גשמים ופסקו הגשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. משתסרח המקפה של גריסין. פירוש לקולא קאמר, דמקפה של גריסין מתקלקלת מהר במעט מים. ואמרינן בירושלמי (לבסוף) [לא סוף] דבר משתסרח אלא כדי שתסרח, ולא סוף דבר של גריסין אלא אפילו של כל דבר.
<h2>דף כט:</h2>
והיבש פסול. פירש רש"י ז"ל משום נוי, דכתיב זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצוות. ולא נהירא האי טעמא להרב בעל התוספות, דמשום הא לא מיפסל בדיעבד, כדאמרינן [י"א ע"ב] לולב מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר, דאמרינן מאי מצוה מצוה זה אלי ואנוהו. אלא מאי טעמא יבש פסול, משום דאיתקש לולב לאתרוג. ובירושלמי מפרש טעמא משום לא המתים יהללויה. והאי יבש אין לפרש כמו החרצנים והזגים של גוים דאמרינן התם בע"ז [כ"ט ע"ב] לחים אסורין יבשים מותרין, ומפרש בגמרא יבשים לאחר שנים עשר חדש. דקאמר לקמן [ל"ג ע"א] גבי הדס יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר, אלמא שאין היבשות תלוי בשנים עשר חדש, דהיאך ישתיירו בו עלין לחין לאחר שנים עשר חדש. אלא יבש הוא כי נפרך בצפורן, כדאמרינן גבי אוזן של בכור [בכורות ל"ז ע"א]. והא נמי מחו לה אמוחא, דאין דרך הלולב לבוא לידי כך שיתפרך בצפורן. אלא יבש הוא דכשכופלין העלה לשנים והוא משתבר. ודעת הראב"ד ז"ל שכשהלך כל מראה ירוק שבו ונהפך ללבן הוא היבש שפסול אלא אם כן היה שעת הדחק. ובשעת הדחק נמי כשנוטלין היבש יש שאומרין שמברכין עליו, דהא בגמרא [ל"א ע"ב] מייתי ראיה מאנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהן לבניהם. ואם לא היו מברכין עליו מה ראיה יש. וכן דעת רבינו תם ז"ל, וכן מצאנו משמיה דרב (פלטי)[ פלטוי]. אבל דעת הראב"ד ז"ל דאין מברכין עליו. וכתב עוד דביבש רוב השדרה נפסל, ואם יבשו אפילו כל העלין כשר, ובלבד שישתיירו מן הלחין בראשיהן. וכתב עוד בסוף דבריו. ובלבד שתהא התיומת העליונה לחה.
לולב הגזול פסול. מפרש בגמרא טעמא. איכא מאן דאמר [ל' ע"א] משום מצוה הבאה בעבירה, ולדידיה פסול אפילו ביום טוב שני. ואיכא מאן דאמר לפי שאינו שלו, וקמ"ל דלא אמרינן סתם גזילה ייאוש בעלים היא, ולדידיה פסול ביום הראשון בלבד דכתיב לכם משלכם. ולא מצינן למימר דניקנייה בשינוי מעשה, דהא אסיקנא דלולב אין צריך אגד. ואפילו למאן דאמר צריך אגד שינוי החוזר לברייתו הוא ואינו שינוי. והכי איתא בגמרא גבי הדס.
(ד)נקטם ראשו פסול. פירוש ראש העלין העליונין הנקראים תיומת לפרש"י ז"ל פסול אע"פ שלא נקטם ראש השדרה. וכן דעת הרב בעל השלמה ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פירש דוקא שנקטם ראש השדרה, אבל בראש העלין לבד כשר. וראיה לדבר מדנקטם ראשו דהדס, דודאי מן העץ קאמר לא מן העלין, מדתני ועלתה בו תמרה, ואין דרך לעלות תמרה אלא על קטימת העץ. ואית דדייקי מדאמר נקטם ראשו, מכלל דקטימה אחרת לא פסילא ליה באמצע השדרה משום חסרון. ולא מדמינן ליה לאתרוג בהא.
של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. מפרש לה בגמרא [ל"א ע"א] באשרה דישראל דלית ליה תקנה בביטול, כאשרות שנמצאו בארץ בימי משה דכתיב [דברים י"ב] בהם ואשיריהם תשרפון באש, דכיון דלשריפה קיימא כאפר הוא חשוב וכתותי מכתת שיעורא, ובעינן שיעור וליכא. וכן דעיר הנדחת. אבל באשרה [דגוי] דאית ליה תקנה בביטול, אפילו קודם ביטול כשרה בדיעבד. ודוקא ביום טוב שני, אבל בראשון בעינא לכם וליכא. וכי תימא אפילו אשרה דגוי כיון שנטלה ישראל ע"ז דישראל היא, ואמאי כשר. יש לומר [ה"מ] אם נטלו ישראל על דעת שיזכה בה לעצמו, אבל האי לא נטלו אלא לצאת בו, ואחר כך להחזירו לגוי, דע"ז דגוי [היא], ואית ליה תקנה בביטול. ואיירי שהלולב עצמו היה נעבד או שהיה משמשי ע"ז, אבל אם היה תקרובת ע"ז לא, משום דלית ליה [תקנה] בביטול, בין דגוי בין דישראל. ואם נטל לא יצא. כן כתב הרב בעל השלמה ז"ל וכו'. והראב"ד ז"ל פירש בלולב של משמשי ע"ז, דקיימא לן [ע"ז, נ"ב ע"ב] בטל ע"ז בטל משמשיה. הילכך אע"פ שנטלו ישראל וקנאו, והוי ליה דישראל, כיון שהע"ז ביד גוי ואם בטלה הגוי בטל משמשיה, אם נטל יצא. ולקמן נמי מייתי הריא"ף ז"ל דלולב של ע"ז אם נטל יצא, דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
נפרדו עליו כשר. פירוש שהיו העלין שלו פרודות ומרוחקות מעט מן השדרה, אלא שלא נתקשו העלין (החרות), ונוחין להתחבר וליאגד עם שדרתו. וכתב הרב יצחק אבן גיאות ז"ל דמ"מ משמע דמצוה מן המובחר שלא יהו נפרדו עליו, שהעלה כולו כמו שרביט. ואם לא מצא כך אלא שנפרדו עליו כשר. וכן אמר רבי יהודה יאגדנו מלמעלה. ציני הר הברזל כשרות. פירוש מיני דקל הם, אלא שעלי הלולבין רחוקות זו מעל גב זו יותר משאר לולבין. וכשרות הן, ובלבד שיגיע ראשו [של זה] בצד עקרו של זה.
נפרצו עליו פסול. לפי' הרב ז"ל איירי שניתקו העלין מן השדרה, אבל לא לגמרי. ויש מפרשים שניתקו לגמרי. וגבי עלה ערבה תנן נפרצו עליה פסול נשרו מקצת עליה כשרה, מהכא משמע כפירוש הרב ז"ל בנפרצו, שחילוק יש בין נפרצו לנשרו, דנשרו משמע שנשרו לגמרי ואינן מחוברין בשדרה כלל, אבל נפרצו הוא שנפרצו רובן, אבל עדיין הם מחוברין מעט. ורישא ריבותא קמ"ל וסיפא ריבותא קמ"ל. רישא ריבותא קמ"ל דאפילו שהן מחוברין מעט כיון שכל העלין נפרצו כך פסול. וסיפא ריבותא קמ"ל אע"פ שנשרו לגמרי כיון שאינן אלא מקצת עליו כשרה. וכתב הרב בעל ההשלמה ז"ל מדלא קתני גבי לולב נשרו מקצת עליו כשר, כדקתני גבי ערבה, ש"מ דאפילו מקצתו פסולה. עד כאן. ואיפשר לומר דאורחא דמילתא נקט, דבעלין של הדס וערבה הוא דשייך למיתני נשרו, דמשמע שנושרין מאיליהן. אבל בעלין של לולב אין דרכן בכך, ולהכי לא קתני בהו נשרו. וכתב הראב"ד ז"ל דלא מיפסל אלא כשנפרצו רוב עליו. והביא ראיה מהא דתניא בתוספתא דסוכה, [פ"ב ה"ח] לולב העשוי כמין חרות או שנפרצו רוב עליו פסול, אלמא דלולב נמי ברוב כערבה. הילכך כולהו פיסולי לא פסלי אלא ברובא. וכן חלוקת התיומת ונטילתה ברובה. וכתב הרב בעל ההשלמה ז"ל ויש לפרשו נפרצו עליה דערבה על ידי אדם, ונשרו הוא שנשרו מאיליהן. ולעולם נפרצו ניתקו לגמרי הוא. והא דקתני גבי נשרו [מקצת], וגבי נפרצו לא קתני מקצת, אורחא דמילתא קתני שדרך העלין להשיר מאיליהן מעט מעט. ובמשניות הבאות מספרד גרסינן בערבה ובהדס נפרטו בטי"ת, ובלולב גרסינן נפרצו בצד"י. ופירוש הדבר כי נפרטו הוא מלשון ופרט כרמך דמתרגמינן וניתרא דכרמך. והחילוק שיש בין נפרצו לנפרט, שנפרצו מחוברין קצת בשדרה כדברי הרב אלפסי ז"ל. ואף לפירוש רש"י ז"ל שנתקו לגמרי מן השדרה, חזר וחיברן ע"י אגד קאמר, ואפילו הכי פסולה. אבל בהדס וערבה שהעלין קצרים לא חזר וחיברן. ולפום הכי קתני נפרטו.
<h2>דף לב.</h2>
לולב קווץ. פירוש מלא קוצים. כווץ. לשון כווצא שקורין רגובי"ר. סדוק שנסדקה השדרה עד דעביד כי המנק. כפוף. פירוש שנכפף בראש, כמו הלכוף כאגמון ראשו. ואית דלא גרסי [לה] בפסולין, דהא חזינא דאיכא הרבה שנכפפין בראשם ולא פסלינן להו, משום [ד]דרך גדילתו הוא. והיינו דתני עיקום דומה למגל, כלומר שעיקמומיתו גדולה וארוכה מראשו ועד סופו, כמו המגל, הוא שפסול (הוא) [כי] בעל מום הוא. אבל כפיפת עוקצו אינו מום וכשר. ויש שאומרים שכל פסול שהוא משום מום אינו אלא ביום טוב ראשון. ויש שאומרים אפילו בשאר הימים, משום הקריבהו נא לפחתך. ולא אמרו דעקום פסול אלא לפניו, כלומר שעקמימותו נוטה לפניו כלפי העלין. שנמצאת שדרתו בולטת כלפי חוץ, כמו בעל חטוטרת, ובעל מום הוא זה, שהוא מום באדם. אבל לאחריו, כלומר שעקמימותו נוטה לאחריו כלפי השדרה אין זה מום, אלא דרך בריית קצתם כך הוא וכשר. חרות פסול. פירוש שעליו וענפיו פחותין וקשין כחריות של דקל, אבל דומה לחרות, כלומר שהתחיל להתפתח ולהתפרד, כשר.
ואם נסדק ועבד כהמנק. פירוש שבא הסדק עד תוך השדרה, ולכך הוא פתוח. וכו'. ודומה כאילו יש לו שני ראשין כמו המנק שהוא כלי עשוי על צורת כך פסול. נחלקה התיומת מהו. פירש רש"י ז"ל העלה האמצעי העליון שהוא תיום אם נחלק לשנים. ואין זה נסדק כי המנק דאמר לעיל, דסתם נסדק עד תוך גוף השדרה, אבל לא נחלקה עלה התיומת, והרב ז"ל פי' גבא דהוצא, כמו שכתוב בהלכות. ולאו למימרא דבחד הוצא או תרתי ותלת ליפסול, אלא ברוב העלין. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ונטלה התיומת נמי פסול. וקשיא לפירוש רש"י ז"ל דפירש התיומת העלה התיום העליון, מאי איכא בין זה ובין נקטם ראשו. אי אמרת דנקטם ראשו היא קטימת העלין העליונין ולא יגיע לשדרה, היינו ניטלה התיומת. ואי אמרת שהגיע לשדרה, כל שכן הוא אם ניטלה בלא הגעה לשדרה פסול, כל שכן אם הגיעה הקטימה לשדרה. איכא למימר דתרוייהו צריכין, דאי תנא נקטם ראשו הוה אמינא עם כל העלין, קמ"ל ניטלה התיומת דאפילו בדידה לחודה ליפסול. מ"מ לדעת רש"י ז"ל לא יפסל בחלוקת גבי שאר העלין. ולדעת הרב יפסל ברובן.
האי לולבא דסליק בחד הוצא. פירש רש"י ז"ל שדרך ברייתו הוא (שראה) [שראש] השדרה עולה ומשלים בשני עלין ארוכין עד למעלה, ואם נשתנה ועולה ומשלים בעלה אחד לבדו בעל מום הוא ופסול. ויש מפרשים שכל העלין דרך ברייתן שעולין מכאן ומכאן, ואם היו כל העלין עולין מצד אחד פסול. ויש מפרשים שדרך כל העלין שכל אחת כפולה לשנים, וזה כל עליו עולין אחת אחת פסול, דכל שינויין אלו מומין הן.
ונחלקה התיומת. פירש רש"י ז"ל הוא העלה העליון, שנחלקה שדרתו. זהו לשונו. שני העלין העליונים אמצעיים ששם השדרה כלה נחלקו (מ)זה (ו)מזה, ונסדקה השדרה (עם) [עד] העלין שלמטה מהן ע"כ. והא דאמרינן נסדק ראשו כשר, לא אמרו אלא בנסדק צד העלה, אבל בנסדקה השדרה של עלה העליון פסול. אי נמי חילוק יש בין נסדק לנחלקה. ולפי פרש"י ז"ל אין הלולב נפסל בחלוקת שאר העלין אלא בחלוקת העלה העליון. ולפי' הרב אלפסי ז"ל כל עלה נקראת תיומת. עכ"ל.
<h2>דף לב:</h2>
שיעור הדס וערבה שלשה כדי שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח. כתב הרב רבינו יצחק אבן גיאות ז"ל דלא תימא כי לית ליה להדס וערבה אלא שלשה טפחים הוא דבעינן שיצא הלולב מן ההדס והערבה טפח, אלא כל מה דאית לה להדס אפילו ארבעה או חמשה טפחים בעינן דתיפוק שדרו של לולב עוד טפח כדי לנענע בו. אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה. כתב הראב"ד ז"ל דאע"ג דמכשירין בשאר הימים רוב פיסולין דלולב, לעולם לא מכשרינן הדס שוטה, דכמין אחר הוא. וכל שבעה בעינן עץ עבות. משכחת לה באסא מצראה. פירוש הגדל על המצרים, שיש מקומות שגודרין מצרי השדות והכרמים בהדס. ומתוך שיש לו ריוח ומקום טוב הוא גדל יפה ומעלה שבעה עלין בקן אחד. ואית דגרסי אסא מצראה, כלומר הדס של מצרים שהוא [מגדל] שבעה עלין בקן אחד. והאי שיעורא דהדס וערבה שלשה ולולב ארבעה אסיקנא בגמרא דבאמה של חמשה טפחים משערינן, שעושין אותה בת ששה טפחים, ומאותן הטפחים הקטנים נותנין שלשה להדס והשאר ללולב. נמצא ששיעור ההדס בטפחים בינונים של ארבע אצבעות אינו אלא שתי טפחים ומחצה, שהן חצי האמה של חמשה. והן עשר אצבעות בגודל. ושל לולב הן שלש עשרה אצבעות ושליש אצבע. והרב אלפסי ז"ל לא הביא זה. ואולי עלה בדעתו דר' טרפון דאמר כך בגמרא לא אמרה אלא לעיכובא, אבל למצוה בעינן ארבעה טפחים שלמים, והם שש עשרה אצבעות בגודל, [בעל] השלמה ז"ל.
<h2>דף לג.</h2>
יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר. כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל דוקא יבשו, אבל נשרו ונשתיירו שלשה בדי עלין לחין אפילו בראש כל אחד ואחד פסול. דאי איתא דכשר (לישמעינן ביבשו וכל שכן בנשרו) [לאשמועינן בנשרו וכ"ש ביבשו] וכתב עוד דמסתמא דכל שלשה טפחים דהדס בעינן עבות, מדמקשינן בגמרא השתא עבות שלשה טפחים לא משכחינן באמה בת חמשה מיבעיא, ואי לא בעינן כל שיעור ההדס שיהא כולו עבות הא ודאי אשכחינן טפי. והראב"ד ז"ל כתב דלעיכובא ברובא שיהא עבות סגי, שהרי שנינו בתוספתא [פ"ב ה"ח] שהלולב שנפרצו רוב עליו פסול, הא מיעוטו כשר, והוא הדין להדס. וכיון דנפרצו מקצת עליו כשר, לא גרע שאינו עבות מנפרצו. ועוד כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל כי לפי דעת הריא"ף ז"ל שפירש נפרצו (שניתקו) [שלא ניתקו] לגמרי מן השדרה, אבל ניתקו לגמרי אפילו במיעוטו פסול. ואיפשר דה"ה לשאינו עבות. ומשמע דלא בעינן עבות בראש כאו"א, אלא ברובה סגי בין שיהא בראשו או בסופו. ובמיעוטו פסול אע"פ שהוא עבות בראשו בשלשה בדי עלין לחין. דדוקא ביבשו רוב עליו הוא דמכשירינן לה בשלשה בדי עלין לחין בראשו. אבל בשאינו עבות לא. והרב בעל עשרת הדברות ז"ל כתב דבשלשה בדי עלין לחין עבות סגי לעולם.
<h2>דף לג:</h2>
ואדומות כשחורות דמין. פירש הראב"ד ז"ל וכי היכי דאם חזרו מאדמימות לשחרות פסול הני נמי כי חזרו מירקות לאדמימות נמי פסול, דלקות הוא. וכתב הרב בעל ההשלמה ז"ל מסקנא דגמרא דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי, וחוזר ונראה. אבל נראה ונדחה אם חוזר ונראה או לא הויא בעיא ולא איפשטא לן. הילכך אם נקטם ראשו מערב יום טוב ולא עלתה בו תמרה עד יום טוב או שהיו ענביו מרובות מעליו ואשחור ביום טוב ולקטן ביום טוב, זהו נראה ונדחה. והא בעיא ולא איפשיט אם חוזר ונראה לקולא וכשר או לא. הילכך לחומרא אזלינן ופסול. ואם אין לו אלא זה נוטלו ואין מברך עליו. ומסתברא דבחולו של מועד יוצאין בשל ענביו מרובות מעליו דלא בעינן הדר ביום טוב שני.
ואיפסיק הילכתא דלולב אין צריך אגד. ואם אגדו בענביו מרובין ולקטן כשר, ואין בו משום תעשה ולא מן העשוי, דכיון דאין צריך אגד אין לו מעשה, ואין בו נמי משום דחוי מעיקרא.
והא דתנן ואם עבר ולקטן כשר, ואמרינן ואין ממעטין ביום טוב, ומשום ר' אליעזר ב"ר שמעון אמרו דלכתחלה ממעטין, כגון שמלקטן לאכילה, ואינו מתכוין לתקון מנא כלל, וכיון דאינו מתכוין מותר. ואע"ג דהוי פסיק רישיה, אוקימנא לה כגון דאית ליה לולב אחר לצאת בו, והוי פסיק רישיה במידי דלא איכפת ליה ומותר. ודכותיה בשבת פרק הבונה [ק"ג, ע"א], גבי התולש עולשין בארעא דחבריה דלא איכפת ליה במלאכה הנעשית. ואע"ג דהתם דיעבד והכא לכתחלה, התם איסורא דאורייתא והכא דרבנן, ובמקום מצוה [לא גזור]. והריא"ף ז"ל לא הביא זה, אך הר"ם ז"ל [הביאה]. [פ"ח מהלכ' לולב ה"ה].
<h2>דף לד:</h2>
שלשה הדסין ושתי ערבות. מפרש בגמרא כנגד ענף עץ עבות. ובערבה כתיב ערבי נחל, ומיעוט ערבי הם שתים. ולולב אחד דכתיב כפות תמרים, כפת כתיב. וכתב הר"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' לולב ה"ז] דאם הוסיף בערבה פסול כמו שפסול אם הוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד. ושאלו לו חכמי הזמן מאין לו זה. והשיב להם כך. הערבה אני רואה בה שאין מוסיפין על שני בדין, כמו שאין מוסיפין על לולב אחד ואתרוג אחד. וזולתינו מן הגאונים ז"ל מתיר תוספת הערבה, כמו שמתיר תוספת ההדס. ואנחנו לא נתחזק אצלינו טעמם, לפי שתוספת ההדס מצאנוהו כתוב, רצוני לומר הושענא. וכל מה שלא נמצא היתרו בביאור לחכמים נשאיר אותו כמות שהוא בלי תוספת ומגרעת, לפי שאין הפרש אצלינו בין התוספות על הנזכר ובין החסרון, ואם לא נעשה אלא שני בדי ערבה עשינו מצוה מן המובחר, רצוני לומר לפי שאין שם לא חשש תוספת ולא חסרון. זהו דעתינו, ומי שרוצה לעשות כדעת האחרת יעשה לו. ע"כ כתבתי מפי חכם גדול ספרדי שהעתיק לי תשובה זו מלשון הערב ללשון הקודש. וכתב בספר האשכול, יש שנהגו לתת ס"ח בדי הדס כמנין לול"ב. ויש שנותנין ס"ט כמנין הד"ס. ובעל הלכות אסר להוסיף [על] האגודה (ב)הדס שוטה, ומייתי ראיה מדאמרינן [י"ב ע"א] הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב, מכלל דהדס שוטה ללולב כלל כלל לא. מיהו נהוג עלמא לעשות זה. וגם קצת הגאונים מתירין, ואומרים כיון דמינא דהדס הוא לא איקרי תוספת, דהא סיב ועיקרא דדיקלא דאע"ג דלא לולב נינהו כיון דמינא דלולב הן שרי למיגד בהו לולב, אפילו לר' יהודה דקסבר לולב צריך אגד [ל"א ע"א]. והכי מפרש בגמרא. וכל שכן לדידן דקיי"ל דלולב א"צ אגד דשרי. והוא הדין להדס שוטה, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ויש שאוגדין ההדס הכשר בתחלה שם עם הלולב, ואחר כך מוסיפין על האגודה ומעבין אותה לנוי ואוגדין על הכל ביחד. ומנין שמעכבין זה את זה. כלומר שאין יוצאין זה בלא זה. ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה. כלומר שלימה עם כל המינין.
(מנחות כ"ז ע"א) לא שנו אלא שאין לו וכו'. פירוש כשאין לו כל ארבעה המינין אלא השנים או השלשה מהם. אבל אם יש לו כולן אין מעכבין, ונוטלן אחד אחד אם לא נזדמנו לו במקום אחד כולן. וכתב הראב"ד ז"ל דכי אין לו דאמרינן דמעכבין זה את זה ואינו נוטל אפילו אותן שיש לו הני מילי בברכה, אבל מ"מ נוטלן לזכר המצוה שלא תשתכח, כדאמרינן בלולב יבש. וכי יש לו כולן נמי דאמרינן דאין מעכבין זה את זה ונוטלן אחד אחד, יש שאומרים שמברך על כל אחד לעצמו כשנוטלו, מאחר שאין אגודין יחד שתהא ברכת הלולב פוטרת כולן. וה"ר משה ב"ר יהודה [פירש] בענין אחר. [לא שנו] אלא שאין לו, כלומר כשאין לו את כולן, אלא הב' או הג'. מעכבין זה את זה, שצריך ליטול [יחד כל מה] שיש לו, ואם נטלן אחד אחד לעצמו לא יצא. אבל אם יש [לו] כולן אין מעכבין שיטול את כולן יחד, אלא אפילו נוטלן אחד אחד לעצמו יצא. ומביא ראיה לזה הפירוש דאפילו אין לו כולן חייב ליטול אותן שיש לו מהא דאמרינן בגמרא לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ופריך פשיטא. ותריץ מהו דתימא יביא כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג קמ"ל. (מדלא קאמר) [מדקאמר] דלא תשתכח תורת אתרוג ולא קאמר תורת לולב ש"מ דלולב ושאר מינין שיש לו נוטל. והרב בעל ההשלמה כתב על זה. ואני אומר לדמות אבל לא למעשה ליטול שלא תשתכח תורת לולב, אבל לא לברך.
כיון דאיפסיק הילכתא כרבי טרפון דאפילו שלשתן קטומין כשר לא שנא עלתה [בו תמרה לא שנא לא עלתה] כשר. הילכך מתני' דתני נקטם ראשה פסולה לאו הילכתא היא. ותמה הראב"ד ז"ל דהא סתם לן תנא ברישא דמתניתין בהדס דנקטם ראשו פסול וליכא מאן דפליג עליה, והשתא אתי ר' טרפון לאיפלוגי. אלא ודאי רישא דמתניתין הילכתא היא דנקטם ראשו פסול אא"כ עלתה בו תמרה. והך קטימה דפליגי בה ר' ישמעאל ור' טרפון לאו מעין קטימא דרישא דמתניתין, דהתם איירי בנקטם ראשו של הדס ממש, כגון שנקטם ראשו דלולב. אבל הא דר' ישמעאל ור' טרפון לאו בקטימת הראש איירי כלל, אלא בקטימת הבדין מן הענף. דר' ישמעאל סבר דבעינן אחד מן ההדסים שיהא בו כל הענף שלם עם כל בדיו ושתיליו סביב, שלא נקטמו ממנו כלל. אך השנים אין בהם קפידא אם אין כל הענף שלם, דאפילו שני בדים קטומים וקטופים מן הענף, ואין להם לא שרש ולא ענף אלא מן הבדים לבד כשרין. ובא ר' טרפון ואמר דאפילו היו שלשתן קטומין בענין זה שהן הבדים לבד קטומים מן הענף השלם כשרין. והביא הרב ראיה לדבריו ממאי דאמרינן בגמרא תלתא וקטימי שכיחי חד ולא קטים [לא שכיח]. ואי איתא דבקטימת הראש איירי היכי אמר חד ולא קטים לא שכיח, והא שכיחי טפי. אלא ודאי הכי קאמר חד דלא קטים אלא שיהא שם כל הענף שלם עם פארותיו כולם עבות לא שכיח. ובסיפרא [תו"כ פ' אמור] קרי להו דליות, ואמר אפילו שתי דליות ואחד שאינו דליות כשר. ומזה הוא שפסקו הלכה כר' טרפון, אבל בנקטם ראשה ודאי פסולה כסתמא דמתניתין. ועל דרך זה פירש הרב בעל ההשלמה ז"ל. אך הר"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' לולב ה"ה] מפרש לה כדעת הרב ז"ל, ופסק כותיה, ומכשיר בנקטם ראשו אפילו לא עלתה בו תמרה. וכתב עוד הר"ם ז"ל [שם ה"ו] בערבה שנקטם ראשה כשרה, דסבירא ליה דכי היכי דאדחייא רישא דמתניתין גבי הדס הכי נמי אידחייא לגבי ערבה, דלא עדיפא ערבה מהדס. ויש שואלין לפי דעת זה מאי שנא לולב דנקטם ראשו פסול טפי מהדס וערבה. ואולי משום דהדס וערבה דרך להקטם במחובר, ואין הקטימה פוגמת אותן כמו הלולב שכשנקטם ראשו נפגם וניטלה הדרתו.
אתרוג הגזול והיבש פסול. האי יבש דאתרוג איכא לספוקי אימת קרי ליה יבש, דאין דרכו להתפרך ולא להתלבן ולא להשתבר, אלא הולך ופניו מכסיפין וכווץ. וכתב הר"ם ז"ל דאם כשחותכין אותו ודוחקין עליו את הסכין אין יוצא ממנו לחות הוא הנקרא יבש. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. יש ספרים שכתוב בהם הטעם משום מצוה הבאה בעבירה. ותימה היא למה ליה האי טעמא, דאי באשרה דמשה תיפוק לי משום דכתותי מכתת שיעורא כדאמרינן בלולב [ל"א ע"ב]. אי באשרה דגוי מאי שנא מלולב דאם נטל כשר. ותירץ הראב"ד ז"ל דלעולם באשרה דגוי, ושאני אתרוג דקא מתהני מריחא ומחזותא משום הכי פסול. אבל בהדס ליכא הנאת חזותא ולא ריחא, שאין הנאת ריחו מרובה כשל אתרוג. ועוד שהרי אסור להריח בהדס של מצוה אפילו בשל היתר. ושל תרומה טמאה לא יטול. מפרש בגמרא [ל"ה ע"ב] לפי שאין לו היתר אכילה, ורחמנא אמר לכם, והאי לאו לכם הוא. ושל טהורה לא יטול. ומפרש בגמרא [חד אמר] מפני שמכשירה, פירוש מכשירה לקבל טומאה, ואסור לגרום קבלת טומאה לתרומה. ובמים שבידיו מחמת הלולב כשנוטלו מן המים הוא שהכשירו. וחד אמר מפני שמפסיד את התרומה. כלומר שמתקלקל האתרוג במשמוש ידים. ואם נטל כשר. שהרי יש לו בו היתר אכילה ודין ממון.
עלתה חזזית על רובו. מפרש בירושלמי אפילו ברוב צד אחד, לא רוב שני הצדדין. וכתב הראב"ד ז"ל דהא [ד]אמרינן באתרוג של ערלה פסול, דוקא ביום ראשון דלאו לכם הוא, או מפני שאין לו היתר אכילה או מפני שאין בו דין ממון. אבל בשאר ימים כשר. נקלף וכו' כאן בכולו כאן במקצתו. פירש רש"י ז"ל דבכולו כשר ובמקצתו פסול דהוה ליה מנומר. והרב ז"ל פירש דבכולו פסול ובמקצתו כשר, כמו הגלודה שמקצתה מתיר בה. וכתב הראב"ד ז"ל דלדעת הרב ז"ל דבמקצתו כשר הני מילי כשנקלף הכל בתפישה אחת, אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה מנומר, ופסול אפילו נקלף מיעוטו, לפי שאין מראיו שוין. אבל אם מראיו שוין כשר (או) [אפילו] נקלף בשנים או בשלשה מקומות. והאי נקלף נמי דכשר דוקא שאין הקילוף נכנס [בפנים], ואינו אלא קליפה דקה שעליו, שאינו (מתוסר) [מחוסר] בה כלל. אבל אם נכנס הקילוף וניטל עמו מן הלבן כלל, הרי זה חסר ופסול. ניטלה פיטמתו. פירוש דד של אתרוג, והוא חוטמו. כההיא דנדה [מ"ז ע"א] משתשחיר הפטמת, שפירושה פי הדד. כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל יש אתרוגין שאין להם פטמת והן כשרים, כלומר כשלא היה להם מתחלת ברייתן. אבל אותן שהיה להם פטמת ונפלה חסר הוא. וכן דעת הראב"ד ז"ל.
<h2>דף לה.</h2>
ואימא פילפל [וכו']. יש לתמוה והא לאו הדר הוא. וי"ל דחדא ועוד קאמר (מהדר ליה), חדא דלאו הדר הוא, ועוד דאי נקיט חד לחודיה לא מינכרא לקיחתו נקיט תרי או תלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים. ויש לדעת בודאי מאן דפריך ואימא פלפלי לאו למימרא דמפקפק באתרוג. דודאי קבלה שלימה היא ביד כל ישראל ממשה רבינו ועד עכשו דור אחר דור ראו אבותיהם נוטלין לו ארבעה (סימנין) [המינים], לא אחרים זולתם. אלא החכמים ז"ל היו מחזירין אחר סמך [מ]משמעות הכתוב.
<h2>דף לה:</h2>
תני רבי יצחק ניטלה בוכנתו. פירוש הא דתנן ניטלה פטמתו דפסול, דוקא כשאותה הפיטמת יש לה עוקץ קשה וחד נכנס בראש האתרוג, כמו בוכנא באסיתא [חולין נ"ב ע"א], וכשניטל נשאר [ב]מקומו גומא, וחסר הוא ופסול. ויש שאומרים שרבי יצחק בא להוסיף על המשנה, שלא נזכר שם אלא ניטלה הפיטמת של מעלה, והוא בא לומר שיפסל גם כן בנטילת העוקץ של מטה כשנתלש הימנו וניטל מעיקרו כל הקצה החד שהיה כנוס בתוכו שנשאר מקומו גומא גם כן, שחסרון הוא ופסול. ויש שאומרים דר' יצחק בא לפרש ולומר שאין לפוסלו אלא בנטילת הפיטמת של מטה שהוא בוכנתו שנראה נכנס בתוכו ונראה חסר מאד בנטילתו. אבל בנטילת העוקץ של מעלה, שהוא קטן, ואין בנטילתו חסרון, לא יפסל. בו. האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא. פירוש כמו העמידו על גלדו [ר"ה כ"ב ע"א], כלומר שנטל מעליו קרום דק מאד שבו.
<h2>דף לו.</h2>
ניקב נקב מפולש במשהו. פירוש אם ניקב בלא חסרון והנקב מפולש כגון שנקבה במחט פסולה, אע"פ שהוא דק מאד. אבל אם אין הנקב מפולש כיון שאינו חסר לא יפסל אלא אם כן היה רוחב הנקב כרוחב איסר. וכגון שניקבו ביתד גס, כך פירש רש"י ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב דאחסר קאי, דאי לא חסר לא יפסל בכך. ולא כן דעת הר"ם ז"ל. [פ"ח מהלכ' לולב ה"ז].
אתרוג הבוסר. פירש רש"י ז"ל דהוא כפול הלבן, כדאמרינן בעלמא [ברכות ל"ו ע"ב] הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. ולפי זה הפירוש הא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה [ל"ד ע"ב] בשיעור אתרוג קטן דלרבי מאיר בכזית ולרבי יהודה בכביצה, מכלל דתרויהו פסל להו בכפול הלבן כר' עקיבא. וקשיא הא קיימא לן כר' יהודה, ובהא קיימא לן כרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא ומכשרי. ומשום הכי איכא למימר דודאי ר' מאיר ור' יהודה כרבנן סבירא להו, ובוסר דאתרוג אין שיעורו כפול הלבן, דכיון שהוא פרי גדול במינו אפילו גדול יותר מכפול הלבן הוא בוסר, כל זמן שאינו מבושל, כדאמר בריש פרקין [ל"א ע"ב] משום דלאו גמר פירא הוא. ור' מאיר ור' יהודה פליגי בכמה מכשרי ליה רבנן, לר' מאיר באתרוג כאגוז, ולר' יהודה כביצה. אי נמי ר' מאיר ור' יהודה אפילו בנגמר ומבושל פליגי בכמה שיעורו. אבל מחלוקת ר' עקיבא ורבנן בבוסר אפילו בגס יותר מכביצה פליגי כל זמן שהוא בוסר, כלומר שלא נגמר ולא נתבשל, דלר' עקיבא לאו פרי הוא. וכן הירוק ככרתי בגדול נמי קאמ'. לא צריכא אע"ג דעבדינ' (ככרתי) [דפי דפי], כלומר שגדלו בדפוס והוא ארוך ורחב מלמטה וקצר מלמעלה, כמין ברייתא הוא וכשר.
כושי פסול. פירוש שחור. והתניא כושי כשר דומה לכושי [פסול]. פירוש שהוא שחור מאד כמו אדם כושי פסול. הא לן והא להו. פירוש לבני בבל כושי כשר, שהם קרובים לארץ כוש, ויש שם אתרוגין נוטין למראה אתרוגין של ארץ כוש, כשר לפי שאינו שינוי להם. אבל לגבי ארץ ישראל פסול, כמו שפירש הריא"ף ז"ל. ויש מפרשים אתרוג כושי כלומר שבא מארץ כוש, שדרכן להיות שחורים כפי טבע הארץ כשר. אבל דומה לכושי הוא שגדל כאן והוא שחור, ודומה כאילו גדל בארץ כוש פסול, ששינוי הארץ הוא זה, ומום בו. ולפי' בארץ ישראל הכושי שבא מארץ כוש פסול, שמשונה הוא לשם, שאין רגילין בו כלל. וכל שכן שפסול אם גדל שם והוא דומה לכושי בשחרות. אבל בבבל הכושי הבא מארץ כוש כשר, שהורגלו בו, ואין שינוי להם. אבל אם גדל שם ודומה לכושי בשחרות פסול, שמשונה הוא גם כן בתולדתו. אתרוג תפוח. פירוש שנפל עליו מים ונתפח. סרוח. שנתעפש ונרקב. התיום. שנבראו כן שנים יחד דבוקין ומעורין זה בזה, שאין אדם יכול להפרידן, דפרי אחד אמר רחמנא ולא שנים.
<h2>דף לו:</h2>
אתרוג שניקבוהו עכברים. אין זה הדר, מפני שהוא חסר. היינו דפריך והא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק, כלומר שיוצא בו אחר שאכל ממנו מקצתו. ההוא ביום טוב שני. פירוש בכל שאר הימים חוץ מיום ראשון. דכיון דאין חיובו אלא מדרבנן משום זכר למקדש אין להקפיד על חסרונן, דאין פסול אלא מפני שהוא הדר. וכן הילכתא. הילכך גמרינן מיניה לכל פסולי לולב ואתרוג והדס וערבה שהן משום הדר כשרין בשאר הימים. הילכך לולב יבש וכל האחרים כשרין בשאר הימים. אך הראב"ד ז"ל חזר ואמר שהיבש פסול לעולם, דכמאן דליתא דמי. וכן בירושלמי [פ"ג ה"ו] פוסלו על שם לא המתים יהללו יה. ובנקטם ראשו נמי שפוסלין אותו לעולם, דאינו אלא כמקל בעלמא, והוא שנקטם ראשו עד קצה השדרה. וגזול נמי יש שפוסלו לעולם, משום מצוה הבאה בעבירה. מיהו דוקא לגזלן עצמו, אבל לאחר בשאר הימים דלא בעינא לכם ליכא עבירה, כדאמרינן [ל' ע"א] דזבני אסא מגוים. וכן נמי אמרו [ל"א ע"א] גבי ההיא איתתא דצוחא ואמרה ריש גלותא וכולהו רבנן בסוכה גזולה יתבי, ולא חש לדבריה כיון דאין לה אלא דמי עצים בלבד, ואע"ג דמאן דגזלה לא ניצל ממצוה הבאה בעבירה. ויש שמכשירין בשאר הימים אפילו לגזלן, כדאמרינן בריש פירקין מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול. מ"מ נפרצו עליו כשר בשאר הימים. וכן נסדק אפילו עביד כי המנק וכן כווץ (וכווץ) [וקווץ] ועקום דומה למגל. אבל חרות פסול לעולם, שאינו לולב כלל. וכן הדס שוטה פסול לעולם. אבל ענביו מרובות מעליו כשר (ושחורות ואדומות) [וכן אדומות ושחורות] וכן צפצפה פסולה לעולם, והוא שפיה דומה למסר, כלומר ששיניה גסות כמו שיני המסר. וכן אתרוג שניטלה פיטמתו ובוכנתו ועלתה בו חזזית על רובו ונקלף ונסדק וניקב וחסר ותפוח וסרוח ושלוק כולן כשרין בשאר הימים. וכן הכושי הרבה. אבל התיום ושגידלו בדפוס, כמי[ן] ברייה אחרת ראוי לומר שיפסלו לעולם. אך הר"ם ז"ל [פ"ח מהלכ' לולב ה"ח] מכשיר התיום אפילו ביום ראשון. וכתב עוד בפרק שמיני [ה"ט] כל אלו שאמרנו שפסולין מפני המומין שביארנו או מפני גזל וגנבה הן ביום טוב ראשון בלבד. אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר. והפסלות שהוא משום ע"ז או מפני [שאותו] אתרוג אסור באכילה בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים הוא פסול. וצריך לעיין מאי קאמר ביום טוב שני עם שאר הימים, דאי ביום שני ממש קאמר, הא לכל מילי כיומא קמא ממש עבדינן ליה בין לענין לכם בין לענין כל הכשר ללולב, ומברכינן עליה שהחיינו כיומא קמא ואע"ג דבגמרא נמי אמרינן אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול, וגבי הא דר' חנינא נמי אמרינן לא קשיא כאן ביום טוב ראשון כאן ביום טוב שני, התם ודאי כל שאר הימים משני הימים הראשונים ואילך קרי ליה יום טוב שני. אלא לדידיה קשיא דאמר יום טוב שני עם שאר הימים. וצריך לפרש. וודאי דעת כל שאר הפוסקים דשני הימים הראשונים דין אחד ודרך אחד להם לענין הכשר ללולב. ועל הא דר' חנינא [יש] לתמוה היאך מטבל בו, והרי הוקצה למצוה ואסור לאכילה. ואפילו אתרוג שנפסל ביום טוב אמרינן בגמרא [מ"ו ע"ב] שהוא אסור באכילה כל שבעה מפני שהוקצה למצותו כל שבעה. ויש לפרש דר' חנינא היו לו שני אתרוגין והפריש האחד ליום ראשון והשני לשאר הימים. ואותו שהפריש ליום ראשון יצא בו והותר לו ביום טוב שני, כדאמרינן הפריש שבעה אתרוגין לשבעה הימים, כל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו למחר. ולפיכך אכל ממנו בליל שני ולמחר נאבד השני וחזר על הראשון ויצא בו אע"פ שלא היה שלם. אבל אם לא אבד הראשון חס ליה לר' חנינא שיצא באתרוג פגום אם איפשר לו בשלם דהוא מצוה מן המובחר. אי נמי יש לפרש שהתנה עליו מערב יום טוב שיאכל ממנו ביום הראשון אחר שיצא ויניח המותר לצאת בו למחר וליומא אחריתי. ויש שאומרים דאפילו בלא תנאי מותר לאכול ממנו, ואין בו משום מוקצה למצוה, אלא אם כן אכלו כולו שבטלה המצוה, אבל אם לא אכל כי אם מקצתו ויעשה המצוה במה שנשאר בו מותר. וקשיא להאי סברא הא דאמרינן הדס של מצוה אסור להריח בו, דמריחא קא מקצה ליה. ואמאי והא לא חסרא מידי ויכול לעשות בו מצותו אע"פ שנהנה מריחו. כך כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל. ולפי הסוגיא אפילו באתרוג שניקבוהו עכברים דמאיס נפיק ביום טוב שני, וליכא משום בזוי מצוה, דהכי איתא ללישנא בתרא דגמרא. ובעל הלכות ז"ל כתב דאתרוג שניקבוהו עכברים פסול משום דמאיס, ואיכא משום הקריבהו נא לפיחתך, דלא נפקא לן מדרבי חנינא אלא משום חסרון דלא מיפסיל ביום טוב שני. והוא שיהא חסרון דלא ממאיס ביה. והוא הדין ללחם שנקבוהו עכברים דמאיס למצוה, וצריך לקלפו יפה קודם שיברכו עליו המוציא. וכן באתרוג נמי אם קלפו והסיר ממנו כל ניקור העכברים יוצאים בו לכתחלה ביום טוב שני.
<h2>דף לז.</h2>
רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. ודוקא כשהוא לקחו דרך כבוד, אבל דרך בזיון לא. דהא אמרינן בגמרא [מ"ב, ע"א] דאי אפקיה ללולב במנא דקאי בגויה, כלומר באותו הכלי ששורה בו במים לא יצא בו ידי חובתו.
<h2>דף לז:</h2>
הדס של מצוה. פירוש של לולב. אסור להריח בו. פירוש דגמרינן מסוכה, דאמרינן כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, כלומר שאסור בהנאה אחרת כל שבעה. והוא הדין להדס של מצוה. ולפיכך אסור להריח בו, דמריח קא מקצה ליה. ואיכא מאן דאמר (המפרש) [ה"מ] כי לא התנה מתחלתו, אבל אם התנה עליו מתחלתו דאינו בודל ממנו מלהריח בו מותר. ואע"ג דקיימא לן דדוקא לנויי סוכה הוא דמהני תנאה, שאינו עיקר המצוה. אבל לסוכה עצמה לא. איכא [למימר] דשאני סוכה דבדין הוא דלא מהני בה תנאה, דאי סתר לה מבטל מצותה, אבל בהנאת ריח ההדס לא מבטל למצותה. ולפיכך מהני בה תנאה כמו בנויי הסוכה, משום דבהנאתם לא בטלה מצותה שהוא גוף הסוכה.
הדס במחובר מותר להריח בו. פירוש בשבת ויום טוב, דכיון דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למקצייה. כך גרס ר"ש וכן הרב והר"ם ז"ל [פכ"א מהלכ' שבת ה"ז]. והקשה הר"ז ז"ל עליו ההיא דפרק בכל מערבין [ערובין מ' ע"א] הנהו בני גננא דגזו להו גוים אסא ביום טוב ואסר להו רבא לאורוחי עד לאורתא בכדי שיעשו. ואי במחובר שרינן להו לאורוחי בה ביום טוב אמאי אסר להו כי נתלשו. ויש [מי] שתירץ דבמחובר ליכא למיגזר לטלטלה, אבל כי נתלשה אי שרית ליה לאורוחי ביה אתי לטלטלה. והר"ז ז"ל תירץ שדרכן (הוא) [היה] לעשות חופה מן ההדס [כתובות ט"ו ע"ב]. ולפי שהגוים קצצו להם ביום טוב חששו שמא לדעתם עשו, ולפיכך קנסו אותם שלא יהנו במעשה ההוא עד הלילה. ולאו דוקא נקט לאורוחי, אלא משום דהנאת החופה היתה באותו הריח. ורבי חננאל גריס הא מילתא איפכא. ואתיא דומיא דהדס של מצוה, ואמר הדס במחובר אסור להריח בו, משום דלריחא קאי כי קא מקצה ליה משום שבת מריח קא מקצה ליה. אבל אתרוג במחובר מותר להריח בו, דלאכילה קאי, ומאכילה קא מקצה ליה. ותו לא קשיא ההיא דעירובין.
לולב בימין ואתרוג בשמאל דהכא תלתא מצוה והכא חדא מצוה. וה"מ למצוה, אבל אי הפך יצא. דכי אמרינן בגמרא בשהפכו דלא נפיק, ה"מ בשהפכו מלמעלה למטה, לפי שכל המצוות אין אדם יוצא ידי חובתו אלא דרך גדילתם [מ"ה ע"ב]. אבל הפוכה דימין לשמאל לא מעכבא. וכן כתב הר"ם ז"ל [פ"ב מהלכ' לולב ה"ט]. ואם נטל שניהם בידו אחת כתב הרב ר' שלמיה ז"ל דלא יצא, כדאמרינן בגמרא [ל"ד ע"ב] דלא אגדינן אתרוג עמהן משום דכתיב כפות ולא כתב וכפות, דמשמע הנך לחוד והנך לחוד. ואם נטל הלולב ובירך עליו ואחר כך הניח הלולב ונטל האתרוג יצא, דהא קימא לן [מנחות כ"ז ע"א] דאין מעכבין זה את זה היכא דאיתנהו גביה. וכתב עוד דאדם גדם שאין לו ידים נוטלן בזרועותיו, דהא לא כתיב ולקחתם ביד, כדאמרינן [יבמות ק"ה ע"א] ביבמה גידמת חולצת בשיניה דמי כתיב וחלצה ביד. ומי שהוא אטר ימינו נוטל הלולב בשמאל ואתרוג בימין, כדאמרינן [מנחות ל"ז ע"א] בתפלין דמצותם בשמאל, ואטר נוטלן בימין שהוא לו שמאל. ושולט בשתי ידיו ודאי נוטל בימין כשאר כל אדם. מאי טעמא לא מברכינן אלא אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. פירוש והוא עיקר ושאר המינין טפלין לו, ומברך על העיקר ופוטר את הטפלה. ויש מפרשים הואיל ובמינו גבוה מכולן והוא חשוב במינו מכולן, ונקראת כל האגודה על שמו, והרי הוא כאילו מברכין בפירוש על כל אחד ואחד בשמו, וכן פירש רש"י ז"ל.
היכן היו מנענעין בהודו לי"י תחלה וסוף. פירוש בהודו דבתחלת המזמור ובהודו האחרון שבסוף ההלל. ומקשו להאי פירושא דאם כן ראשון ואחרון מבעי ליה. ומפרשי תחלה וסוף, נענוע אחד בתחלת הפסוק, דהיינו בהודו לי"י כי טוב. ונענוע אחר בסוף הפסוק, דהיינו כי לעולם חסדו. ולא שמענו מנהג זה. מיהו דומה זה למה שנחלקו באנא י"י הצליחה נא, שהוא סוף פסוק. מוליך ומביא למי שהרוחות שלו. פירוש מוליכו ומביאו לארבע רוחות, שאם פניו למזרח מוליך ומביא היינו מזרח ומערב, וכן לצדדין שהן צפון ודרום. ויש אומרים שההולכה וההבאה בצדדין דעת חיצוני הוא, ולא צריך, דבכוונה תליא מילתא, כדאמרינן בק"ש [ברכות י"ג ע"ב] כיון שימליכנו בשמים ובארץ וארבע רוחות העולם [דיו]. ואמרינן בירושלמי צריך לנענע על כל דבר ודבר שלש פעמים. וקא מיבעיא ליה הכין חד והכין חד, או דילמא הכין והכין חד, כלומר ההולכה הוא דבר אחד וההבאה דבר אחר וצריך על ההולכה שלש פעמים ושלש על ההבאה. או דילמא ההולכה וההבאה דבר אחד ודי לו בשלש פעמים (אחד) הולכה והבאה. כן פירש הרב בעל ההשלמה ז"ל. והביא עוד פירוש אחר. צריך לנענע שלש פעמים על כל דבר ודבר, פירוש על כל מה שאמרנו שצריך לנענע, כגון בהודו תחלה וסוף, ובאנא צריך לנענע שלש פעמים על כל אחד ואחד. וקא בעי אלו השלש פעמים מהו, אם הם ההולכה נענוע אחד וההבאה נענוע אחד וינענע פעם אחרת אחריהן ודיו. או דילמא ההולכה וההבאה שתיהן אינן אלא נענוע אחד, וצריך לנענע אחריהן שתי פעמים. וכתב הגאון ז"ל שנהגו לכוין כשהוא אומר הודו שיהא מוליך ומביא וכשהוא אומר לי"י מעלה ומוריד. וכן באנא י"י. ובפעם שנית כשכופל אנא י"י הושיעה נא מנענע. אבל באנא י"י הצליחה נא אין מנענעין כלל. ובמקום שכופלין מאודך י"י ולמטה כופלין גם כן הודו שבסוף ומנענעין כן שתי פעמים. וזהו שייסד הפייט בהושענות מנענעין בכל יום ששה. פירוש אחת בברכה ואחת בהודו ושתים באנא י"י ושתים בהודו לי"י שבסוף. ויש מפרשים ששה נענועין יש בכל אחת ואחת. אחת למעלה ואחת למטה במעלה ומוריד. וארבעה במוליך ומביא בארבע רוחות. וכתב גאון דמברכין על נטילת לולב מעומד. וכן בכל מצוה שאין בה הנאה. ולהכי מברכינן על הנטילה ולא על הנענוע, משום דנטילה היא עיקר המצוה, כדכתיב ולקחתם. וכן בביעור חמץ מברכין על הביעור, לא על הבדיקה שהיא מדרבנן.
<h2>דף לח.</h2>
מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כשבא לביתו יטול על שלחנו. מוקים לה בגמרא בחולו של מועד, דאי ביום טוב היאך בא בדרך. וכן כי אמר דיטול על שלחנו דמשמע דאפילו התחיל לאכול מפסיק ומוקים לה בדליכא שהות ביום, דאי איכא שהות ביום אם התחיל אינו מפסיק. והיינו דאמר ברישא דמתניתין לא נטל שחרית יטול בין הערבים. והני מילי במצוה דרבנן, כגון לולב בשאר הימים, אבל במצוה דאורייתא דקביעא בו ביום, כגון לולב ביום ראשון, אם התחיל לאכול קודם שיטלנו מפסיק סעודתו ונוטלו, אפילו יש שהות ביום לנוטלו אחר גמר סעודתו. וכן דעת הרב בעל ההשלמה ז"ל.
תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. פירוש שהוא אינו יודע לברך. ואפילו יודע לברך אע"פ שאינו במארה זו אינו ראוי לעשות כן לעשות שלוחין כאלה לברך בשבילו לשם יתברך. ואפילו היה הבן גדול שמוציאו ידי חובתו. (ו)יותר נאה לבעל הבית שיברך הוא בעצמו, ויתן שבח והודאה לשם יתברך שהספיק בידו מזונות בניו ובני ביתו. ואותן בעלי בתים שנוהגים שמברכין לפניהם אחד מבחוריהם אינו מנהג יפה. זאת ועוד אחרת שמרבין שיחה בעוד שמברכין עד שלא ישמע קול המברך מהמונם ומהמיהם ועוברין על דברי חכמים שאמרו [ברכות נ"א ע"ב] אין מסיחין על כוס של ברכה. לפיכך [כתב] הר"ם ז"ל ואע"פ שאמרו חכמים [שם מ"ו ע"א] ז"ל אורח מברך ברכת המזון, אינו אלא כדי לפייס בעל הבית כדי לברכו. ואם האורח צריך לברכו על מה שהטיב לו, (כשם) [כ"ש] שיש לבעל הבית לברך ולהודות למי שהטיב לכל יתברך. ואע"פ שמצינו [חולין פ"ז ע"א] שאמר רבי לאותו האיש כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל, הרי אמרו קצת החכמים שאם רצה בעצמו לברך הוא מברך. אלא שהיה רצונו של רבי לעשות לו טובת הנאה מפני שהיה לו מבשר טוב. באמת אמרו בן מברך לאביו. בבן קטן מיירי, אלא שהגיע לחינוך. ולהכי אוקימנא לה בפרק מי שמתו [ברכות כ' ע"ב] שאביו אכל ולא שבע, דאינו חייב אלא מדרבנן, ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. אבל אם אביו אכל ושבע לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. ירושלמי גבי תבא מארה. תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר.
<h2>דף לח:</h2>
הוא אומר אנא י"י. ואף על פי שעכשו חולקין הפסוק ואמרינן התם [מגילה כ"ב ע"א] דאין עושין אלא להתלמד לתנוקות. ויש אומרים שלא אמרו זה אלא בתורה ובנביאים, אבל בכתובים לית לן בה. אי נמי יש לומר דשאני הנך דדוד עצמו פסקיה, דאמרינן התם בפסחים [קי"ט ע"א] אנא י"י הושיעה נא אמרו אחיו, אנא י"י הצליחה נא אמר דוד. שמע ולא ענה. פירוש מי שאינו לא (שומע) [יודע] לקרות ולא לענות ושומע וכיון לבו אע"פ שלא ענה יצא. ויש אומרים דהוא הדין למי ששמע קדיש או קדושה בתוך תפלתו ואינו יכול לענות ששותק ושומע ויצא. וכן דעת רש"י ז"ל. ויש חולקין דאדרבה כיון דשומע כעונה אם ישתוק יהיה כמפסיק תפלתו. ועוד הא דאמרינן בפרק מי שמתו [ברכות כ"א ע"ב] מי שבא לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים אם יכול להתפלל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל, מכלל דלא יצא בשתיקה ושמיעה.
<h2>דף לט.</h2>
רבי כופל בה דברים. כלומר שאינו כופל בה אלא דברים מועטים, דהיינו מאנא י"י ולמטה. פירוש משום דמאדך ולמעלה הוא כפול בפסוקים עצמם. כגון מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה. ימין י"י רוממה, ימין י"י עושה חיל. וכן כולם. אבל מאנא ולמטה אין הפסוקים כפולים. ויש אומרים דמאדך ולמטה עד סופו, ואין מנהגינו לעשות כן. ומאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא. ולהכי אמר עובר ולא אמר קודם, משום דקודם משמע בין סמוך בין מופלג, ולשון עובר משמע סמוך בלא שום הפסק.
<h2>דף מא.</h2>
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה. פירוש (מוש) [משום] דכתיב ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים, ולפני י"י הוא במקדש. ובמדינה יום אחד. פירוש יום הראשון, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, משמע בכל מקום שאתם שם. ואע"ג דשופר של ראש השנה לא היה דוחה שבת במדינה, כדאמרינן התם [ר"ה כ"ט ע"ב] במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, הא מילתא כבר תירצה יפה וביארה הר"ם ז"ל [פ"ז מהלכ' לולב הט"ז] משום דשופר לא היה הדבר ברור וידוע באמת שהיום הוא ראש השנה, כי אם בירושלים שהיו בית דין קובעין בה את החדש ואותו היום ראש חודש חדש הוא. וכי אמר במקדש היו תוקעין הוא הדין בכל עיר ירושלים, אלא משום דבסתמא כל העם היו באים במקדש לפיכך אמרו במקדש. וכי אמר אבל לא במדינה, (מ)[ב]שאר עיירות קאמר, אבל לולב היה ניטל נמי במדינה שהרי יודעים בודאי שהיום יום ראשון של חג, שכבר באו אליהם שלוחים מראש השנה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש. כלומר שיהיה ניטל עד יום השביעי בכל שאר הימים חוץ משבת. שלא תיקן שיהא דוחה בשום מקום. ואע"פ שבשופר התקין שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין, שאני שופר שאדם אחד יכול להוציא בו כמה בני אדם, ויכולין בית דין להזהיר את העם ולשומרם שלא יבואו להעבירו ברשות הרבים. אבל לולב לכל מסור וכל אחד ואחד צריך ליטול ואין כח בבית דין לשמור את כולם.
<h2>דף מא:</h2>
(ב"ב קל"ז ע"ב) אם יכול לאכלו. כלומר שאין אחיו מקפידין עליו אם יאכלנו ואין גורעין מחלקו בשבילו הרי הוא שלו. ורבינו שמואל ז"ל פירש אם רוצה לאכלו ואין אחיו מקפידין עליו, שכבר יצאו בו או שקנו אתרוגים הרבה מתפיסת הבית או יש אתרוגים הרבה בעיר יצא. ודוקא אתרוג לכל א' וא' פירוש דוקא כי אמרינן נטלו אחד מהן ויצא בו יצא ה"מ כשקנו אתרוג למספר האחים כדי שיהא אתרוג לכל אחד ואחד, הילכך הרי הוא כאילו נתנוהו לו במתנה שעל מנת כן לקחוהו. אבל פריש או רמון לא. כלומר אם קנה זה אתרוג וזה פריש או רמון, או שקנו כאחד אתרוג או פריש או רמון מתפיסת הבית, אין אחד מהם יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה. ואע"פ שאם אכלו אין מקפידין עליו, שהרי יש לאחר כנגדו פריש או רמון, מ"מ לענין (מצוה) [לצאת] לא יצא, אלא אם כן נתנו לו חבירו במתנה. וכתב שם רבינו שמואל זצ"ל כי על כן פשט המנהג שהקהל יוצאין כאחד באתרוג בלולבו של חבירו, שהדבר ידוע שאין מקפידין, ועל מנת כן הכניס בעל האתרוג אתרוגו לבית הכנסת שיהא במתנה לכל מי שירצה לצאת בו. ובלבד שיחזירהו לו. אך הראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות משלו אתרוג אחד לכל קהל (מונפשלים) [במונטפשלייר], והיו יוצאין בו כל הקהל. שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר. וביומא דערבה היה מבקש לכל אחד ואחד עד כדי שיפרע דמי האתרוג וכל זה היה עושה מפני שיש מפקפקין לצאת בשל צבור לפי שהוא משותף לכולם, שמא יש (ב)אחד מהם מי שאין בדעתו (לקנות) [להקנות] חלקו [לחבירו] כראוי. גם כן (שבעים) [יש בעיר] כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו, ואין יודעין להקנות. כדאמרינן בגמרא [מ"ו ע"ב] דקטן מקנא קני אקנויי לא מקני. ולפיכך היה קונהו משלו והיה מקנה אותו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה על מנת להחזירו לו. ולבסוף היה נוטל את דמיו, שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו או שיהא רוחו גסה ולא ירצה לצאת אלא בשלו.
(ב"ק דף ט' ע"ב) עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה. פירוש להידור מצוה התוספת עד כדי שליש דמיה הוא משלו, כלומר שכרו שמור לו לחיי העולם הבא כשאר המצוות. אבל מכאן ואילך אם מוסיף עוד הוא משל הקב"ה שמשלם שכרו בעולם הזה. כך פירש רש"י ז"ל. ואית דמפרשי עד שליש משלו, עד תוספת שליש להידור מצוה הוא חייב להוסיף משלו, כלומר משכר טרחו ועמל כפיו. אבל מכאן ואילך אין זקוקין להוסיף אלא אם כן הוסיף לו השם יתברך והרחיב ממונו בריוח ובהצלחה.
נטלו ר' אליעזר [אלעזר בן עזריה] ויצא בו ונתנו לרבי יהושע. ולא היה צריך ר' אליעזר להחזירו לרבן גמליאל שנתנו לו על מנת להחזיר, שעל דעת כן הקנהו לכל אחד שיהא מקנהו לחבירו על מנת שיחזיריהו לו האחרון לרבן גמליאל. אמרינן בגמרא יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת אם הוציאו לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות המצוה. ומוקים לה דוקא בשלא יצא עדיין. אבל אם יצא בו (עדיין) חייב, שלא הוציאו ברשות. ופריך והא מדאגביה נפק ביה, כלומר מכיון דאגבהה בתוך הבית מיד יצא בו, והיכי אשכחן דעדיין לא יצא בו דליפטר. ומשני בשהפכו, פירוש שהפך ראשו למטה, דבכי האי גונא אין יוצאין, כדאמרינן [מ"ה ע"ב] כל המצוות כולן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים. ומפני זה יש מדקדקים על עצמם ומברכין ברכת הלולב קודם שיטלו אותו, כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן. וכתב הרב בעל המאור דמנהג בורות הוא זה, שהרי בפרק קמא דפסחים [ז' ע"ב] מפרש בהדיא למאן דאמר דעל ביעור לשעבר משמע דלהכי תיקנו חכמים בלשון על נטילת לולב משום דמדאגבהיה נפק ביה, משמע בביאור דדעת חכמים הוא שאין מברכין עד אחר שהגביהו. מכלל דמי שהקדים לברך קודם נטילתן אין דעת חכמים מסכמת גם אם הופכן מימין לשמאל, כלומר נטלו הלולב בשמאל גם הם לא עשו כלום, דבהפוך זה אין לומר שלא יצא בו. ואם הופכין אותו מלמעלה למטה גם כן לא הועילו לעשות כתיקון חכמים שיתקנו בלשון על. ולהם היה ראוי לברך ליטול. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות טועה הוא. לפיכך אין לשנות המנהג. מיהו אשכחן לר"ם ז"ל [פי"א מהלכ' ברכות הט"ו] שכתב בפירוש שאם יברך על הלולב קודם שיטלנו יברך ליטול. וכי תימא מכל מקום יש תימה למה רצו חכמים שיטלנו תחלה והוצרכו לתקן הברכה בלשון לשעבר, ואדרבה היה להם לומר שלא יטלנו עד אחר שיברך, כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן כשאר כל המצוות. ויש לומר שהחכמים הראשונים היו נזהרין מאד וחוששין לברכה לבטלה, שמא יברך כל אחד כשיראה הלולב לפניו, ואולי יקדמהו אחר ויטלהו לעצמו, ונמצא זה שבירך [בירך] ברכה לבטלה, לפיכך טוב לו שלא יתחיל בברכה עד שיטלהו בידו. ואין לומר גם כן אם מפני חשש זה יטלנו בידו הפוך מלמעלה למטה, דאין זה נוי למצוה אלא זלזול. ולא מצינו למימר דאע"ג (דלא אגביה) [דאגביה] לא נפק ביה כיון דלא איכוון לצאת, דהא קיימא לן מצוות אין צריכות כונה. ומכל מקום כיון דאחר כן עושה הנענוע במצוה כעובר לעשייתן דמי.
הא לך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא. פירוש דקיים תנאו ומתנתו מתנה. ואם לא החזירו לא יצא. דלא קיים תנאו ואין מתנתו מתנה. כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל ואע"ג דתנן בנדרים [מ"ח ע"ב] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, הכא נמי הרי יכול להקדישו ולפדותו ולהחזירו לו. ואע"ג דאמרינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ז ע"ב] הא לך שור זה במתנה על מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו מקודש. שאני שור דקדושת הגוף ואינו יכול לפדותו. עד כאן. ואית דאמרי דקושיא מעיקרא ליתא, דהכא נמי הרי יכול להקדיש כפי טובת הנאה שבו. והא דאמרינן החזירו יצא לא החזירו לא יצא, יש שאומרים נשרף או אבד יחזיר את דמיו ויצא, כדאמרינן בגיטין [ע"ה ע"א] על מנת שתתן לי איצטליתי ואמרינן תתן את דמיו. והרב בעל ההשלמה והרב בעל עשרת הדברות חלק על זה, ואמר דשאני התם דשייך למימר מה לי הוא מה לי דמיו. אבל בלולב דצריך לו למצוה לא אסיק אדעתיה לקבולי דמי אלא לולב גופיה.
<h2>דף מב.</h2>
מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת. הא מתניתין איירי בזמן שהיה לולב ניטל בשבת. וקמ"ל דאשה אע"ג דלאו בת חיובא היא לא אמרינן שיהא לה הלולב כאבן ועץ שאינו ראוי לטלטל, אלא נוטלת אותו לכתחלה ומחזירתו למים. דלא חשבינן החזרה כהשקאת זרעים, אע"פ שמועיל להעמידו בלחותו. ואמרינן נמי דבשבת מותר להחזירו במים. אבל לא מוסיף במים, שמא המים שהוסיפו בו יוסיפו לחדש בו לחותו יותר מן הראשונים. אבל ביום טוב מוסיפין בו מים, אבל לא מחליפין אותם לגמרי ולשפוך את הראשונים. ובחולו של מועד מחליפין. והשתא לדידן דאין לולב ניטל בשבת כלל אין מחזירין אותו למים אם הוציאו אדם. ולא אמרינן דלהוו השתא לאנשים כמו שהיה באותו זמן לנשים, דכיון דלא (חזר) [חזי] לא לאנשים ולא לנשים, [אלא] כאבן הוא לענין טלטולא.
אביו לוקח לו תפלין. אבל לא אמר אביו לוקח לו טלית אם יודע להתעטף אלא חייב בציצית, כלומר אם יש לו כסות של ארבע כנפים אבל אם אין לו אינו חייב ליקח לו. ואפילו לגדול, כמו שאין חייב לדור בבית כדי לעשות מזוזה ומעקה. אעפ"כ אין אדם חשוב ראוי לפטור את עצמו ממצוה זו ומכיוצא בה, אלא לעולם ישתדל להיות לו טלית ולקיים מצות ציצית, ויותר בשעת תפלה. וכן כתב הר"ם ז"ל [פ"ג מהלכ' ציצית הי"א] וכן החכם ר' אברהם בן עזרא כתב בפירוש הפרשה [במדבר ט"ו]. המתפללים בטלית בשעת תפלה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע והיה לכם לציצית. רק לפי דעתי יותר חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת תפלה, למאן יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה.
קטן היודע לשמור תפליו. כלומר שיודע להזהר בהם שלא יעמוד במקום הטנופת ושאר הדברים הצריכים. לשמור את ידיו. כלומר שמזהירין אותו שלא ליגע במה שאין ראוי אחר שהטבילו אותו וטיהרו אותו. וכן היודע לשמור גופו מליכנס באהל המת ומליגע בשרץ ונבלות אחר שהזהירו אותו על זה. והיודע לישאל. כלומר כששואלין אם נגע יודע להשיב על נכון [הן] או לאו או איני יודע. ברשות היחיד ספקו טמא. אבל אין יודע לישאל אפילו ברשות היחיד ספקו טהור, דגמרינן מסוטה. והיודע לפרוש כפיו. פירוש לנשיאות כפים. חולקין לו תרומה בבית הגרנות. צריך לעיין מה ראו לומר זה השיעור, דמשמע דאפילו הוא קטן נושא את כפיו וחולקין לו תרומה, והרי אמרו במגילה [כ"ד ע"א] קטן לא ישא את כפיו. וגם בירושלמי אמרינן שאינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו. וכל אלו השיעורין שאמרו כאן בברייתא ודאי בעודן קטנים קאמר. ויש אומרים דעם כהני אחריני הוא דנושא את כפיו, (משמע לפרוש את כפיו), אבל יחידי עד שיתמלא זקנו. אבל הר"ם ז"ל כתב בפרק חמשה עשר להלכות תפלה [ה"ד, קטן שאין בו דעת לפרוש חוקו] דנער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו. ובספר זרעים פרק שנים עשר [ס"פ י"ב מה' תרומות] כתב עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואחד מהם קטן (שיש) [שאין] בו דעת, מפני שאין באלו דעת, פירוש בחרש שוטה וקטן. כלומר שאין בו דעת שלימה.
<h2>דף מב:</h2>
היודע לשחוט אוכלין משחיטתו, פירוש שיודע לאמן את ידיו במעשה השחיטה. ואם לאו אין אוכלין משחיטתו, אפילו היה בקי בהלכות שחיטה. ודוקא בשגדול עומד על גביו הוא דאוכלין משחיטתו, אפילו כשיודע לאמן את ידיו ובקי בהלכות, לפי שאינו כדאי לסמוך עליו לבדו לכתחלה. יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי רגליו לתפלה ולתפלין ולכל דבר שבקדושה. והוא שיכול לאכול בכדי אכילת פרס. פירוש פרס הוא חצי ככר של שמנה בצים. והם ארבע בצים. והר"ם ז"ל [פ"ג מהלכ' ק"ש ה"ו] כתב אליבא דמאן דחשיב התם בעירובין [פ"ב ע"ב] הככר של שש בצים, והפרס שלש ביצים. יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח. ודוקא כזית צלי, דומיא דפסח שהיה צלי, אבל מבושל לא. וכי אמרינן שוחטין עליו את הפסח דוקא עם חבורה של גדולים, אבל אם היו כולם קטנים אין שוחטין עליהם, כדאמרינן בפסח שני [פסחים צ"א ע"א] אין עושין חבורה מנשים ולא מקטנים.
לולב וערבה ששה ושבעה. פירוש לולב שהיה ניטל במקדש כל שבעה. וערבה שהיו מקיפין בה את המזבח נמי שבע פעמים, כדמפרש ואזיל דלולב דוחה שבת יום ראשון בלבד ותו לא אפילו במקדש. דראשון עדיף טפי משום דאית ליה עיקר מן התורה אפילו בגבולין. וערבה נמי לא דחיא אפילו שבת במקדש אלא בשביעי לבדו כשחל בשבת, אבל בשאר הימים לא. ובגמרא מפרש טעמא דבדין היה דערבה תדחה שבת בכל הימים כיון דאין בה גזירה דרבה שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, משום דשלוחי בית דין מייתי לה להקיף בה את המזבח, ואינה מסורה לכל כמו הלולב. אלא היינו טעמא דלא דחיא בשאר הימים משום דאתי לפקפוקי בלולב, שמא יאמרו שאינה מצוה חשובה ויזלזלו בו כשיראו שאינו דוחה שבת אלא יום אחד והערבה דוחה בכל שאר הימים. ולא רצו לקבוע יום דחיית הערבה לשבת ביום ראשון, משום דלא מינכרא מילתא, ויאמרו לולב הוא דקא דחי. וכיון דאפקוה מיום ראשון אוקמוה אשביעי ואמרו שתדחה את השביעי. ולפיכך אנו עכשו שאין נוטלין את הערבה אלא למנהג, זכר למקדש, וקבעו יום נטיל יום אחד לבד, והוא יום שביעי, היום שהיתה יותר חביבה במקדש, וסדרו מתקני מועדות שלא יארע השביעי בשבת כדי שלא תתבטל, ועל כן אמרו לא אד"ו ראש השנה. וטעמא דיום אחד הוא משום שביעי של ערבה דלא ליתי בשבת. וכי תימא אם עשו תקנה לערבה שלא יבא זמנה בשבת כדי שלא תהא נדחית כל שכן שהיה להם לעשות תקנה שלא יבא יום שופר ולולב בשבת כדי שלא תהא נדחית מצותו. יש לומר דשאני שופר ולולב שיש להם תשלומין למחר, שהרי אף בארץ ישראל עושין שני ימים מראש השנה. אבל יום שביעי של ערבה אם היתה נדחית מפני שבת לא היה לה תשלומין למחר שהוא שמיני. ועוד נותנין טעם אחר על זה משום דפעמים שבא מולד תשרי ביום חמישי משמונה עשר שעות ולמעלה ונידחית ראש השנה מאותו היום מפני מולד זקן ומיום ששי של מחר משום דהוי יום פסול, ואם נדחהו בשבת נמי הוי נדחית הלבנה זה שנים או שלשה ימים ואם נעשית ראש השנה שהוא (ראש השנה) [ר"ח] הוי [חוכא] וטלולא. ואסיקנא בגמרא דהאידנא משום דלא בקיאינן בקיבועא דירחא לא דחי לולב שבתא ביום טוב ראשון, אע"ג דאית ליה עקר מן התורה אפילו בגבולין. ואפילו לדידהו דידעי, כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו. ובזמן שבית המקדש קיים לולב דוחה את שבת ביום טוב הראשון לחודיה, משום דאית ליה עקר מן התורה אפילו בגבולין. אבל בשאר הימים לא היה דוחה שבת אפילו במקדש משום גזירה דרבה. ושאר הימים (אמאי) ששה [אמאי] טלטול בעלמא הוא ולדחיה שבת. פירוש דכל שבעה הוא מן התורה במקדש, היכי אתי איסור טלטול ודוחה המצוה שהיא מן התורה. ושני ליה דמשום חשש איסורא דאורייתא שמא יעבירנו וכו'. והך איסורא חמירא טפי, דהוא איסור סקילה. ולא מצינא למימר דטעמא דמילתא הוא משום דרבנן העמידו דבריהם במקום מצוה, כמו שהעמידו בשופר ובלולב דאין מפקחין עליו את הגל. דהתם פקוח הגל אינו עקר המצוה, אבל הכא הטלטול עצמו הוא עקר המצוה, דכתיב ולקחתם, ובעקר המצוה לא העמידו דבריהם. להכי אצטריכא ליה טעמא דאיסור סקילה, דהוא שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והוא הדין דמצי למימר שמא יוציאנו, אלא קאמר דאפילו היה הלולב ברשות הרבים עצמה או בכרמלית דליכא למיחש להוצאה איכא למיחש להעברה ברשות הרבים. והר"ש ז"ל פירש דעקר הגזירה הוא שמא יוציאנו מביתו וילך לבית הבקיא ללמוד, ונמצא זה מוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים. וכיון שאינו מניחו כלל ברשות הרבים נמצא שאין שם לא חיוב הוצאה ולא חיוב הכנסה אלא העברה ברשות הרבים. ואע"ג דמעביר ארבע אמות ברשות הרבים נמי בעי עקירה והנחה, דילמא כיון דעקר מרשות היחיד זו ומניחה ברשות היחיד אחרת והעביר ארבע אמות ברשות הרבים בין עקירה זו להנחה זו חייב. וכי תימא במילה בשבת נמי אמאי לא גזור גזירה דרבה כיון דאפילו בדאורייתא גזרינן. יש לומר משום דאינה מסורה לכל כמו שופר לולב ומגלה. אי נמי במילה ליכא ספיקא כלל דלא תליא בקיבועא דירחא בו ביום ואפילו בשבת, מה שאין כן בשופר וסוכה ולולב דתלו בקיבועא דירחא ונפיל בהו ספיקא. אי נמי במילה איכא למימר דלא שייך גזירה דרבה כלל, דהא הותרה בה אב מלאכה דהיינו חובל, וכיון דאי אפשר למצוה בלא דחיית שבת במלאכה גמורה לא אסרינן לה בשבת משום חשש מלאכה דהעברה.
<h2>דף מד.</h2>
ערבה יסוד נביאים. פירוש תקנת נביאים האחרונים, כגון חגי זכריה ומלאכי שהיו מסדרין תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה. ולדידיה מברכין עליה כשאר מצוה דרבנן. וחד אמר מנהג נביאים הוא. ואין מברכין על המנהג. ובגמרא פריך עלייהו מהא דאמרינן ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. ומשני שכחום וחזרו ויסדום. ומכל מקום בערבה של בית המקדש קאמר שהיו מקיפין בה את המזבח. אבל לדידן השתא אינה אלא מנהג ולא מברכינן עליה. כדאמרינן [מ"ד ע"ב] רב חביט חביט ולא בריך. והשתא דמברכינן אהלל דראש חדש אע"פ שאינו אלא מנהג כדאמרינן התם [תענית כ"ח ע"ב] מנהג אבותיהם בידיהם. יש שאומר דשאני הלל דהוי דרבים שהנהיגו אותו לרבים. אבל בערבה הנביאים הוא שהנהיגו אותו לעצמן ואחרים למדו מהם. ויש אומר דשאני הלל שכך היה המנהג עצמו לקוראו בברכה. אך הר"ם ז"ל [פ"ג מהלכ' חנוכה ה"ז] כתב שאפילו צבור אין מברכין עליו. ויש אומרים שעיקר ההלל תקנה היתה ולא מנהג. והא דקאמר התם מנהג אבותיהם בידיהם מענין הדלוג קאמר, דבבבל לא היו מדלגין בלא לנו ומדלגין באהבתי כי ובארץ ישראל היו עושין בהפך. וכשראה רב כשבא מארץ ישראל לבבל שלא היו מדלגין כלל סבר לאפסוקינהו. וראה אחר כן שדלגו באהבתי כי ישמע י"י, ואמר כך הוא מנהג דלוגם. ורבינו תם ז"ל כתב דמילתא דתליא במעשה כגון ערבה לא מברכינן על המנהג, ומידי דתלי בקריאה כגון הלל מברכינן אמנהגים. וכתב הרב רבינו יצחק אבן גיאות ז"ל. ולענין הלכה לית לן בהא מילתא אלא למיפק ולמחזי מה עמא דבר. וכן המנהג שאין מברכין על ערבה עד כאן. והאי דלא עבדינן ערבה שבעה זכר למקדש כדעבדינן בלולב, משום דלולב אית ליה עיקר מן התורה בגבולין, וערבה לית לה עיקר. ואפילו למאן דדריש ערבי נחל שתים אחת ללולב ואחת למצוה. הני מילי במקדש אבל בגבולין לא.
<h2>דף מו.</h2>
כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל גרסינן בירושלמי העושה לולב לעצמו מברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות לולב, לאחר לעשות לולב לשמו. העושה סוכה לעצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה, לאחר לעשות סוכה לשמו. וליתא להאי ירושלמי [ברכות פ"ט ה"ג], דגרסינן בהדיא בפרק התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] כל מצוה שעשייתה היא גמר מצותה כגון מילה מברכינן על עשייתה, וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון תפלין וציצית אין מברכין על עשייתה. והוא הדין לשופר סוכה ולולב שאין עשייתה גמר מצותה, שאין מברכין עליהן בשעת עשיית שופר וסוכה ולולב. וכן כתב הר"ם ז"ל [פי"א מהלכ' ברכות ה"ח]. מיהו ה"מ ברכת עשיית הדבר אין מברכין, אבל ברכת שהחיינו מברך בשעת עשיית השופר הסוכה (זה) והלולב. וכן מבואר בגמרא. ואעפ"כ לא נהגו עכשו לברך נמי שהחיינו בשעת העשייה אלא בשעת קיום המצוה כרב הונא, דאמרינן בגמרא דהוה מסדר להו (א)כולהו [א]כסא דקידושא. וכן עמא דבר לברך לישב בסוכה ושהחיינו על כוס של קדוש בליל ראשון ובליל שני. ויש שואלין למה מברכין שהחיינו כלל בליל שני, מי גרע ליל שני משעת עשיית הסוכה, דאמרינן בגמרא בירך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה לא יחזור ויברכנו בקידוש על הכוס. ותירץ הרב בעל ההשלמה ז"ל דאין גרע וגרע, משום דכד בריך בליל ראשון נתכוון שהיום עיקר מצותו הוא, ושמא אינו עד למחר, ולכך צריך לברכו ביום שני. והטעם הזה הוא בלולב גם כן, אלא שיש לעיין בסוכה נמי אע"פ שבירך בשעת עשייה אמאי אינו מברך בשעת הקידוש דהא הכי איתא בגמרא בהדיא, ואמאי ולבריך נמי בקידוש משום יום טוב דמברכינן זמן נמי כשאר ימים טובים. ויש לומר דכיון דבירך בשעת עשיית הסוכה ועיקר יום טוב הואיל והוא משום סוכה ברכת הסוכה עולה לו ליום טוב ולסוכה. מיהו ודאי אם לא אכל בסוכה בליל ראשון משום גשמים או אונס אחר ולא בירך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה מברך אותו בשעה שמקדש על הכוס בתוך ביתו כשאר ימים טובים, וכשיחזור למחר או ביום אחר ויתחיל לאכול בה חוזר ומברך נמי שהחיינו בשביל הסוכה. וזה שאמרו בגמרא שהעושה סוכה או לולב לעצמו מברך שהחיינו בשעת עשייה, דוקא כשהוא עושה אותה לעצמו, אבל אם הוא עושה אותה לאחר אינו מברך. וכך מפורש בגמרא. ויש שואלין אמאי לא אמרו כן בעושה שופר או מצה או מגלה. ולפי לשון הר"ם ז"ל (אי) איפשר לומר דה"ה לכולהו. אך הראב"ד ז"ל כתב, בכל מצוה שיש בה הנאה, כגון (שופר) [סוכה] שמרחיב לבו, מברכי' בעשייתו וכן בלולב. אך עשיית המצה הוא טורח וצער בעשייתה, וכן מגלה טורח בכתיבתה. וכן עשיית השופר, ועוד שמפחידו זכירת הדין, וכן ציצית. וקשיא התוספתא [ברכות פ"ו, הט"ו] לעצמו מברך שהחיינו. ואיכא מאן דאמר אע"פ שבירך על העשייה מברך נמי אקידושא, דהא מצוה בפני עצמה היא. וכי קתני בגמרא ואם אינו יכול לחדש בה דבר לכשיכנס בה מברך שתים, דמשמע הא אם חידש אינו מברך אלא אחת כדקתני רישא נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה, הכי קאמר ואם לאו שאינו מחדש בה כלום לא משכחת ברכה אלא אכניסה. אבל כי מחדש בה מברך בשעת עשייה ובשעת כניסה. ולעולם בשעת כניסה נמי חוזר ומברך זמן משום יום טוב כשאר ימים טובים. והא דלא קתני אלא לישב בסוכה כשנכנס לישב בה, לא למעוטי זמן, אלא מברך אף לישב בסוכה קאמר. והלכתא סוכה ואחר כך זמן. הכא נמי משמע כסברא בתרייתא דכתיבנא לעיל דאפילו בירך זמן בשעת עשייה מברך נמי בשעת כניסה, דהא סתמא מחייב ליה [בברכה] אתרוייהו. מיהו ר"ש ז"ל פירש הכא דעל מי שלא בירך זמן בשעת עשייה הוא דקאמר השתא דבשעת כניסה מברך תרתי. ואיכא דמקשי אמאי פסקינן סוכה ואחר כך זמן, דהא חזינא בגמרא דטעמיה דמאן דאמר זמן קודם משום דתדיר, ובכל מקום אמרינן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ומתרצי דסמכינן אפלוגתא דפרק ערבי פסחים [פסחים ק"ג ע"ב] דחד אמר יקנ"ה וחד אמר יקנה"ז, ופסקינן כמאן דאמר יקנה"ז. והתם נמי לאו משום דהנך כולהו תדירי טפי מזמן, אלא משום דחיובי דיומא עדיפי. הכא נמי ברכת סוכה דהויא חיובא דיומא עדיפא וצריכא לאקדומי. וכן אתה אומר בשופר ולולב ומגלה ונר חנכה, דבכולהו מקדמינן ברכת המצוה ועבדינן זמן לבסוף, הכא נמי לא שנא.
היו לפניו מצוות הרבה. כגון ליטול לולב ולישב בסוכה ולהתעטף בציצית ולהניח תפלין מברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המצוות. ובברכה זו יהא כולל כולן ויצא ידי כולן ואינו צריך לברך על כל אחת לעצמה. ולית הילכתא כותיה אלא כרבי יהודה דמברך על כל אחת לעצמה, כדמפרש בגמרא משום דכתיב ברוך י"י יום יום, בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. הכא נמי על כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. ובמסכת ברכות [מ' ע"א] אמר רבי יהודה משום האי טעמא דעל הירקות מברך על כל מין ומין בפני עצמו. מיהו התם לית הילכתא כותיה אלא כתנא קמא דאמר בורא (מיני דשאים) [פרי האדמה]. וטעמא דמילתא דהתם הנאה אחת לכולן וסגי בברכה אחת לכולן. אבל הכא כל חדא וחדא מצוה באפי נפשה היא.
<h2>דף מו:</h2>
אתרוג בשביעי אסור. פירוש אפילו אחר שיצאו בו אסור לאכלו כל היום, דהא אתקצאי לכולי יומא, אבל בשמיני דלא אתקצאי כלל מותרת. אבל סוכה אפילו בשמיני דלא אתקצאי כלל אסורה, וטעמא דמילתא משום דסוכה אתקצאי נמי בבין השמשות דשביעי, דאי מתרמיא ליה סעודה למיכל בבין השמשות נמי צריך סוכה דשמא יממא הוא, אבל באתרוג לא שייך למימר הכי, דהא מכיון שנטלו שעה אחת שוב אינו צריך. ואנן דאית לן תרי יומי. פירוש דעבדינן שמיני ספק שביעי ועבדינן נמי תשיעי ספק שמיני. אמר אביי אתרוג דשמיני ספק שביעי אסורה. פירוש אע"ג דלא נטלינן ליה כלל באותו יום מכל מקום כיון (דאית ליה שמא) [דאתקצאי] בז' ספק ח' אסורה. אבל בט' ספק ח' מותרת, דלא אתקצאי לשמיני כלל. אבל סוכה אפילו בתשיעי ספק שמיני אסורה, דכיון דשמיני נמי מיתב יתבינן אתקצאי נמי בבין השמשות דידיה משום דאי מתרמיא ליה סעודתא בההיא בין השמשות צריך סוכה. וכתב הרב בעל ההשלמה דהא [ד]אמרינן סוכה אפילו בשמיני אסורה מיירי שנפלה קודם לכן. שאם לא נפלה [קודם לכן], אפילו נפלה ביום שמיני הרי הוקצה מחמת איסור סתירת [אהל], והואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ולא צריכינן לטעמא דאי מתרמיא ליה סעודתא הוה צריך למיתב בגויה. אלא לאו שנפלה קודם לכן. אי נמי כי אמרינן סוכה בשמיני אסורה בנויי סוכה קאמרינן, דליכא משום סתירת אהל, וכגון שלא התנה עליהן. (ואין) [והן] מוקצין למצות הסוכה כל זמן שהיא מצותה.
<h2>דף מז.</h2>
והלכתא מיתבי יתבינן ברוכי לא מברכינן. פירוש מיתב יתבינן בה, כיון דמשום ספק שביעי הוא דעבדינן ליה, והתורה אמרה בסוכות תשבו שבעת ימים. אבל ברוכי לא מברכינן לישב בסוכה, פירוש ולא משום חשש ברכה לבטלה, דהא מקדשינן על הכוס אפילו ביום טוב שני ולא חיישינן לברכה לבטלה כדי שלא יזלזלו בו, אלא היינו טעמא דלא מברכינן משום דלאחר שתעשהו קודש תעשהו חול. דכיון דבתפלה אנו קוראים אותו יום שמיני עצרת הזה עשנוהו קודש ואיך נברך לישב בסוכה, שלא נצטוינו לישב בה אלא עד שביעי שהוא חול. ואע"ג דבספירת העומר לא חיישינן להכי, שאנו מתחילין לספור בתחלת ליל ששה עשר ועושין אותו חול בספירה זו לאחר שעשינו אותו קודש בתפלה ובקידוש היום. יש לומר דלא דמי, דבספירת העומר אין לנו דרך אחרת. שאם לא נספור עד תחלת ליל שלישי יתקלקל עצרת, שלא יבא עד שביעי בסיון. ונדחה לגמרי עיקרו שהוא יום ראשון. אבל עכשו כשסופרין מתחלת ליל שני יבא עצרת בששה בסיון, ולא יתקלקל עצרת מעיקר זמנו וגם לא מספקו, שהרי עושין גם כן שני ימים מעצרת. יש שואלין למה אין נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי בלא ברכה כמו שיושבין בסוכה בלא ברכה. ואינה שאלה כלל, דסוכה דמצותה שבעה ימים מן התורה צריך לישב בשמיני ספק שביעי, כיון דאית ליה שם שביעי כלל, אבל לולב שאינו מן התורה בגבולין אלא יום ראשון, מכאן ואילך אינו אלא מדרבנן, דתקון משום זכר למקדש, הילכך אין לנו להחמיר בספקו. והראב"ד ז"ל תירץ דבישיבת סוכה ליכא סרך איסור כלל, הילכך יושבים בה מספיקא, אבל בלולב איכא איסור טלטול שלא במקום מצותו.
<h2>דף מח.</h2>
פייס בפני עצמו. פירוש שבשאר ימות החג לא היו מפייסין איזה משמר יקריב, לפי שהיו מקריבין כל עשרים וארבעה משמרות על הסדר. וכולן שונות ומשלשות חוץ משתים, כדאיתא בגמרא פרק החליל [נ"ה ע"ב]. ובפר דשמיני היו מפייסין עליו בתחלה. זמן בפני עצמו. שהחיינו. רגל בפני עצמו. פירש הריא"ף ז"ל לענין אבל, כדמפרש בהלכות, דיום אחד לפני החג וחג ושמיני של [חג] הרי כאן אחד ועשרים. ולא מסתבר ליה לרב בעל ההשלמה האי פירושא, דאם כן מאי קמ"ל רבינא דאמר הכי התם פרק אלו מגלחין [מו"ק כ"ד ע"ב], הרי תנינא לה. משום הכי פירש רגל בפני עצמו לענין דלא יתבינן בסוכה. קרבן בפני עצמו. שאין הפרים מתמעטים אחד אחד כשאר הימים. אלא בשביעי מקריבים שבעה פרים ובשמיני אין מקריבין אלא פר אחד. ברכה בפני עצמה. פירוש ברכת המלך, שהיו מברכין את המלך כמו שכתוב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך. וכנגד אותה ברכה תקנו ברכה למלך בכל שנה ושנה באותו יום. ויש מפרשים ברכה בפני עצמה בתפלה ובברכת המזון, שאומר את יום השמיני חג העצרת הזה. ההלל והשמחה שמונה. שבכל שמונת הימים גומרין את ההלל ומברכין עליו לגמור את ההלל. ואע"ג שאין גומרין אותו בפסח אלא שני הימים הראשונים, שאני החג שכל שמונת הימים היו חולקין במוספין, וכל יום ויום הרי הוא כאילו היה יום טוב לעצמו. וכן הוא מפורש בערכין [י' ע"ב]. והשמחה. כדמפרש מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב אחרון. ובגמרא מפרש לה מקרא דכתיב והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה, כלומר לשלמי שמחה, שזובח שלמים בשביעי כדי שישמח באכילתן ליל שמיני, שבלילה אי אפשר לזבוח. (וכל שכן דאיתרבי יומו כיון דאתרבי לילו) [וכשם דאיתרבי לילו כן איתרבי יומו]. ולא תיקשי לך דהא אכין ורקין מיעוטין הן, והיכי מרבינן בהו. הא ליתא, דמקרא דכתיב שמח הוא דמרבינן, אבל לא מאך, דאך אתי למעוטי. דהכי מפרש בגמרא יכול לרבות ליל יום טוב ראשון ת"ל אך.
גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו. כלומר שלא יסתור אגודה וקשרי סככה ודפנותיה, לפי שמצותה כל היום, ואכתי אי מתרמיא ליה סעודתא צריך סוכה. אבל מוריד את כליו מן המנחה ולמעלה. מפני כבוד יום טוב אחרון. אין לו מקום להוריד את כליו. כלומר שיצטרך לאכול בה בשמיני. מה יעשה שלא יתחייב משום [בל] תוסיף. ואע"ג דקיימא לן [ר"ה כ"ח ע"ב] דשלא בזמנה צריך כונה, כלומר דליכא משום בל תוסיף אלא למי שמתכוין להוסיף, וזה הרי אינו מתכוין. מכל מקום צריך לצאת ידי הבריות מפני מראית העין שלא יראה כמוסיף. פוחת בה ארבעה. פירוש פוחת פורץ בסכך ארבעה טפחים. כתב הרב בעל ההשלמה ז"ל דלאו משום פסולא קאמר, דאם כן בפחות מכן סגיא, דהא אויר פוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה, אלא כדי שיהא הפרוץ מקום חשוב לעצמו, דארבעה על ארבעה הוא [מקום] חשוב. ויש שאומרין דדוקא נקט ארבעה לפי שאינו יכול לפוסלה באויר, שאינו רוצה שיכנס שם אויר בלילה או חמה ביום אלא שפיחת משם הסכך כשר ומניח במקומו סכך פסול שפוסלה בארבעה. ורבי יהושע [בן לוי] אומר מדליק בה את הנר ולא פליגי הא לן הא להו. בבבל דהוי יום טוב דהוא שמיני ספק שביעי ואי איפשר לנו לפחות משום סתירת אהל, ומדליק בה את הנר. אבל לדידהו דהוי חולו של מועד פוחת בה ארבעה. והני מילי בסוכה קטנה דמיפסלא בשרגא, יש שאומרים דל"ד מדליק בה את הנר, דאפי' בנר ישן שאין בה אורה מיפסלא כדאמרינן לעיל [כ"ט ע"א] דשרגא בר ממטללתא בסוכה קטנה מפני שדחוקה ומאוסה לו כאילו היא ממעטת חלל הסוכה. אבל סוכה גדולה מעייל לגוה מאני מיכלא, כגון קדרות וקערות, אפילו שלא בשעת אכילה ומיפסלא. כתב הר"ז ז"ל שזה אינו נכון, דבשלמא סוכה קטנה מיפסלא בשרגא כדפרשי' שממעטת חללה, אלא סוכה גדולה אמאי מיפסלא במאני מיכלא, הרי לא אמרו להעמידם חוץ לסוכה אלא משום תשבו כעין תדורו, שאין דרך להעמידם בשאר ימות השנה שלא בשעת אכילה במקום שאוכלין בו אלא בבית אחר או בקצה אחר לא סמוך לשלחנו. הילכך לא אמרו עכשו להעמידן בסוכה אלא משום הכירא בעלמא, וחומרא דרבנן הוא שלא יראה כמוסיף על המצוה, משום דקיימא לן דשלא בזמנה בעי כונה. וכיון דאינו מכוין להוסיף [בהכירא] בעלמא סגי. והראב"ד ז"ל הגיה עליו דודאי פסול ממש הוא, דנפשו של אדם קצה בזה דילמא שביק לה ונפיק, ולהכי אינו רשאי ליכנס בתוכה. ובירושלמי דברכות [ברכות פ"ו ה"ה] גרסינן מי שסוכתו ערבה עליו, כלומר שנהנה מאד וערב עליו לאכול בסוכה ורוצה לאכול בה בשמיני, מקדש בתוך הבית ואוכל בסוכה, משום היכרא שאינו אוכל בה לשום מצוה, ולא יעבור על בל תוסיף. ואיפשר לומר שאפילו מי שאין לו מקום להוריד את כליו, שפוסלה כמו שאמרנו, צריך גם כן לקדש בתוך הבית ויש לומר דוקא מי שאינו נותן את לבו לפוסלה בדברים אחרים הוא שמצריך לקדש בתוך הבית, אבל מי שפוסלה בפחיתות ארבעה או בשרגא לא צריך. וכי תימא אמאי לא אמר במי שאין לו [מקום] לפנות את כליו שיקדש בתוך הבית ודיו בכך. יש לומר דילמא איירי במקומות שאין להם חצרות חלוקים לעשות שם סוכה וצריכים להם לגלות את גגיהם ולפקפק התקראות ולסכך עליו בסכך כשר, שנמצא שאין להם מקום בשמיני לפנות כליו כי אם בסוכה. וכשמקדש בבית אחר ואוכל בסוכה אין בו משום אין קידוש אלא במקום סעודה כיון שמקדש על דעת שיאכל בסוכה, כמו שכתבנו בפרק ערבי פסחים. וכתב הר"ם ז"ל דמנהג רבותינו לקדש בסוכה מעומד כדי שתהא ברכת לישב עובר לעשייתן. והרב בעל העטור כתב ומנהגינו לקדש כדרכו מיושב. ואע"ג דבעינן עובר לעשייתן, [היינו] לאפוקי אחר עשייתן דלא. והמקדש מעומד דעת חיצוני. ע"כ. וגם ברכת לישב לא על לשון ישיבה ממש [קאי], אלא לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש. תדע שהרי אפילו אכל שם מעומד מי לא מברך לישב בסוכה. והילכתא דלולב אין מברכין עליו אלא פעם אחת ביום משום דכתיב ולקחתם לכם והרי לקחו. אבל סוכה אע"ג דלא [מיפסקי] לילות מימים מברכינן עליה כל שעה שנכנס בה לאכילה ושתיה ולתלמוד תורה. ואפילו המחמיר על עצמו שלא לאכול אפי' פירות אלא בסוכה, י"ל שמברך, כיון ששבחוהו חכמים דשפיר עבד ומצוה עבד. ומצאתי בשם רבינו תם ז"ל כל מצוות סוכה שקיים מסעודה אחת לסעודה אחרת, כגון שינה ושינון וטיול בסוכה ברכת לישב פוטרתן לברך עליהן. וכתב רבינו האיי ז"ל הנכנס לסוכת חבירו לבקרו (ו)מנהג ידוע (לשם) [לברך] בין סעד בין לא סעד. ועכשו אינו כן המנהג, אבל כתב כן הרב בעל העטור זכרו לברכה.
